lostchild

מעכשיו עד סוף החיים, אני מוכנה לשרוץ במיטה, כשאת לצידי.

הכל השתנה בקרוב. כבר המון זמן שאני מעכלת את זה. אני מחכה לזה בקוצר רוח ובהתרגשות, לא עצובה שזה נגמר אלא שזה לא יחזור. אני שמחה ומזומנה להשאיר את העבר, את הארבע שנים האחרונות, כאן, בלי להתחרט על שום דבר, שום דבר, ולפסוע הלאה.

אני אתגעגע כל כך הרבה, לכל כך הרבה.

מה שנורא זו העובדה שכבר עכשיו אני מתגעגעת להכל, והכל עדיין פה. במוקדם או במאוחר הגעגועים הצטמצמו והתרכזו. ודווקא אז, כשלא יהיו המון דברים ואנשים לחלק בינהם את הגעגועים, זה יהיה הכי קשה. כי החשובים באמת הם הכבדים ביותר.

אני מנסה להחזיק חזק, את הכל, אבל כבד לי.

אני לא עצובה שזה נגמר, אלא שזה לא יחזור יותר.

"הכל השתנה בקרוב".

הכל כבר שונה עכשיו.

היום כשהתעוררתי בבוקר, לדוגמא, השמיים היו ורודים.