lostchild

שנה שעברה לא היה לי למי להתגעגע. אז, במחנה במיוחד, חייתי רק את הרגע, את החוויה. כאילו בחיים אחרים, רק עם האנשים ההם. הייתי מישהי אחרת, בלי דאגות ומחויבות, בלי עבר ובלי עתיד. רק הווה.

עכשיו אני כאן, וההווה הוא המציאות הכי דמיונית שיש. רק חלום נפלא שבסוף מתעוררים ממנו, בצער רב אך בודאות, וחוזרים למציאות האמיתית.

עכשיו יש לי למי להתגעגע.

עכשיו יש לי עבר. כמו שכתבתי פעם- אני מי שהייתי לפני שנה, רק שהיום יש לי יותר מה לספר. אכן יש הרבה יותר חוויות. אבל האמת לאמיתה היא- שהיום ברגע זה, אני בפינלנד, ממש לא מי שהייתי שנה שעברה בתורכיה.

היום, עכשיו, יש לי גם עתיד. מטושטש אמנם אבל אפשר לראות דרך הערפל.

קשה לי לחיות את ההווה, כבר עכשיו הוא מעין זיכרון, תמונות.

אני חושבת שמה ששונה בעיקר, זה לא שיש לי יותר את מי לאהוב, פשוט אני אוהבת הרבה יותר.

קצת אחר, לא הרבה, עם עבר, עתיד וגם הווה.

פינלנד.