קשה להתמודד... חודש מחוץ לחוות הכשרה בלי לעזוב את התנועה. בעל כורחי. חרא!

כל כך הרבה משתנים יש במשוואה הזאת. זה בחיים לא יעבוד.

קשה ככה בלי לראות את עומר כל יום. קשה בלי משימה. קשה בלי שיחות עם בני גרעין. קשה לראות אידיאולוגיה מתפוררת. קשה לראות מוטיבציה מתאבדת.  ומישהו שואל בכלל מה דעתי?

אז ככה... דעתי היא שאנשים יודעים לדבר יפה כל כך אבל ברגע שזה מעבר למילים אז הזנב מתחבא להם בין הרגליים. אני מעדיפה את האופציה של פחד מאשר את האופציה של האדישות וההתעלמות.

ואיך אני בתוך בת גרעין יכולה לחיות איתם בשיתוף אם את שגרת החיים שלי הם לא מסוגלים לקבל על עצמם? ואיך מדברים על אלף ואחת דברים חיצוניים אם בתוך הבית יש כאוס?

לא מובן לי. לא מובן איך יש התעלמות גדולה מהנושא הזה כשבינתיים אני בבית מאבדת את הסבלנות ואת האמונה בתהליך מייסר... טיפה אחרי טיפה.

חוות הכשרה... חיים שכאלה.

אבימור.