אתאר לכם את המקום הזה: על כל הכיוונים פרוש רחוב, לא מואר אבל גם לא חשוך לגמרי, אפשר לראות את החשכה שלו זזה קצת מבולבלת על האוויר. משני צדי הרחוב יש בניינים גבוהים, אחד גדול ואחד נמוך, ומעל הגבוה יש קשת כזאת מברזל לבן שמתקפל סביב כמו שיניים. פינת הרחוב מצטלבת עם הפינה השנייה וביחד הן יוצרות ריבוע שלם. כאן בדיוק.
המקום הזה גדול מאוד וריק מאוד, ולמרות שאין כאן אף אחד, הדים שטים מסביב כאילו מישהו צעק פה לפני הרבה זמן והדי הרעש עדיין כלואים בין הקירות. זה עושה לי צמרמורות ריקות בכל הגוף. כמו לרצות להקיא, אבל בדיוק להפך.
הבחורה שעברה כאן לפני כמה דקות עם שקית קרועה ביד וחצתה את הריבוע באלכסון כמעט מדויק נעצרה במרכזו. הסתכלתי על הפה שלה, היא שאלה "הלכת לאיבוד?". אמרתי שלא, המקום הזה פשוט לא מוכר לי עדיין. היא אמרה לי את שם המקום ואפילו כתבה אותו על פתק. עשיתי את עצמי מסתכל בו בעניין במשך כמה שניות ואפילו הכנסתי אותו לכיס, אבל לא באמת עניין אותי איך קוראים לאיפה שאני עומד.
היא הלכה, משאירה אותי לעמוד כאן בינתיים באמצע הריבוע שמתחת לברזל, עד שאכיר את המקום שבו אני אמצא, ואז אוכל להתחיל ללכת. בינתיים אני פותר תשבצים, בוהה במשבצות השחורות, ונהיה מאוחר. כבר 8 מאונך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
