זמן שהסתכלתי היום מסביב לפני שקמתי: שעה וארבעים, כי חשוך פה, גם בבוקר. עדיין באותו מקום, איפה שנפלתי אז, ליד הכניסה לחניון התת-קרקעי הענקי עם האיש. המקום לא השתנה מאז, רובץ מסביבי ונושם בשקט, עדיין נבוך מההתרסקות שלי לתוכו, בעיקר מאפשר לי לנוח ולאגור כוחות ולהביט בו.
אחר כך הסתכלתי בתוך השקית הקרועה של הבחורה שניסתה לעזור לי להגיע בתחילת מסעי, שנשארה אצלי. היה שם הפתק ההוא עם שם המקום בו אני נמצא, צמיד שעליו חרוט השם "ג'ני" ודף קרוע מתוך ספר שירים שבראשו היה כתוב "משל לא קדמוני". סביבו הייתה כרוכה תחבושת לבנה.
לא שברתי את ברך שמאל מהנפילה, אבל היא עקומה והעור שם ירקרק. הדם הפסיק לצאת והוא ממשיך בסיבוב הקבוע שלו אל הלב ובחזרה בלי הפרעות. חבשתי את הברך בתחבושת שהייתה בשקית, שאותיות השיר נמרחו לאורכה ואחר כך על עורי, אבל מכל מקרה יתפתח שם בקרוב זיהום רציני ואני אמות. לנקודת הסיום לא אוכל להגיע בתאריך שנקבע עם רגל שבורה, בטח שלא אם אמות, אז צריך לחשוב על דרך אחרת. אם אמות, ממילא לא אצטרך לחשוב. אולי אשכור מכונית.
אם מישהו יציע להסיע אותי הלאה, או יכוון אותי לאן לנוע מכאן, אמשיך. עד אז, יש פה סדק על הקיר ליד דלת היציאה למעליות שמתפצל באמצע ואחד הקצוות מתעגל ימינה (השני נשאר ישר) כך שעד שיכבו פה את האורות יש לי על מה להסתכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
