פנים החניון אשר מאחוריי: שחור בצדדים ושחור עוד יותר במרכז. מלפניי, על הקיר, השחור מהבהב עוד קצת, עמום, שאריות של חושך. אחרי שהעיניים מתרגלות אליו, השאריות מתמוססות. חמישים וארבע דקות של הסתכלות בקיר, עם הצצות חטופות לאחור, לוודא שהחושך נשאר שם.
קמתי ופסעתי על הרצפה התלולה שהתעקלה כלפי מעלה עד שהגעתי לקיר, גדול וזועף וחוסם את דרכי. הסדק הפעור לאורכו והשריטות הקטנות החרוטות עליו פעמו בקצב עצבני כמו ורידים על עור. הוא ניצב מולי בדריכות, מבלי לזוז, לא נותן לי לעבור, מחכה לראות מה אעשה.
לא בדקתי כמה זמן עמדנו כך, זה מול זה. למי שאינו מתעייף כלל הדבר אינו משנה. נראה היה שהקיר מתעייף מהר יותר ומתחיל להראות סימני כניעה. פירורי טיח זעירים התחילו להתגלגל לאט מקצהו העליון עד הרצפה, תחילה אחדים, אחר כך עדרים, מנקדים את הרצפה באפיסת כוחות.
אור צהוב בוהק נדלק מאחוריי. הנחתי לקיר והסתובבתי. מולי רטטה מכונית, מעלה עשן מאחור ופנסיה פקוחים מלפנים. מהחלון יצא ראש.
"אפשר לעזור לך?" שאל הראש מהחלון, ואמרתי לו שעליי להמשיך להתקדם. "כן, אני יודע," אמר הראש, "עדיין לא אמרת לי מה הגובה שלך."
הסתכלתי למעלה. תקרת החניון הייתה נמוכה מאוד, מתחככת מפעם לפעם באנטנה תועה של מכונית. הראש הסתכל למעלה גם הוא. בינתיים אור הפנסים כבה והקיר נרגע מאחוריי. רעד התפוררות הטיח פסק והחלקתי לתוך המכונית. הראש שדיבר אליי היה מונח על צוואר שיצא מתוך חולצה אדומה עם ציור של יונה במשקפי שמש ומתחתיה מכנסיים חומים, וכל אלה היו מונחים על כיסא הנהג ברשלנות. האוויר במכונית, כפי שאמר הראש קודם בחלון, היה חם, המושב דגדג את עורי וגלגל עליו כדורי זיעה קטנים מקצה אחד לקצה השני.
"לאן את רוצה לנסוע?" שאל הראש ולא הדליק את הפנסים. אמרתי לו ימינה. אחרי שנסענו לשם, חזרנו לסיבוב ובדרך החוצה נכנסנו לפנייה השמאלית. ושוב. נסיעה קדימה, קדימה, קדימה, הפלגה אטית בחשכת המנהרה התת-קרקעית, כשרק הטלטול הרך של הגלגלים באדוות האספלט מזכיר בעקשנות את התנועה. מכוניות שחורות חלפו על פנינו. ספרתי מכונית אחת, שתיים, שלוש, ארבע עשרה, שלושים ושתיים, שעה וחמש-עשרה, ארבע. גם כשכבר לא היו מכוניות אלא רק הצלילה הארוכה פנימה, כמו להינמס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
