בתוך האפלולית של החניון התת-קרקעי בולט פתח שחור שמעליו כתוב "יציאה" ולידו עומד איש שמן. חילקתי את ההסתכלות שלי כך: חמש עשרה דקות בפתח, חמש עשרה דקות באותיות "י צ י א ה", ורק תשע דקות באיש השמן, כי הוא כמעט השתגע. כבר לאחר שתי דקות של בהייה בו הוא שאל אם אפשר לעזור לי ולמה אני מביט בו ככה. אחר כך הוא התחיל להתרגז ולקלל ולאיים. בדקה השמינית להסתכלות שלי בעיניו, שנראו לי כמו שתי חיפושיות חומות ומבוהלות, הוא ניגש אליי בצעד רחב ודחף את אזור הכתף שבחולצה שלי, ואחרי זה כבר לא ראיתי אותו יותר כי הוא נפל.
אחרי כמה זמן הוצאתי את הפתק מהשקית הקרועה של הבחורה מלפני שלושה ימים, הפתק שעליו רשמה ארבע מילים. לקחתי את העיפרון שהאיש השמן השאיר אחריו כשברח והעתקתי את המילים אל הקיר הלבן. אחר כך דחפתי את הפתק לתוך הסדק בקיר, פניתי שמאלה ונכנסתי מבעד הפתח הכהה בקיר החניון שמעליו היה כתוב "יציאה" ולידו לא עמד איש שמן.
הלכתי קדימה ולמעלה בחושך. הוא לא נגמר. הרגשתי מעליי מכוניות מהירות, חורקות על הכבישים דרך התקרה. החושך הלך והתפשט לכל הכיוונים, כמו הזיהום בברך שלי, לא נותר לי אלא לקוות שלא אמות לפני שהחושך ייגמר. בפניה ימינה הצלחתי לראות שלט זוהר, "מעליות", עם חץ מצביע על קיר ריק שבו חרקים עולים ויורדים. המשכתי ללכת ישר, בתוך המבוך שנפרש מתחתיי, מתחמק מכפות רגליי ככל האפשר ומעמיד בדרכי מהמורות ושקעים מזמזמים. ואז הגעתי להתפצלות.
מצד ימין נמתח מסדרון חשוך הרחק ממני, ומצד שמאל נחו מדרגות. נזכרתי בנהג המונית משבוע שעבר שנסע דרך הגשר במקום דרך החורשה וסיפר לי איך מגדלים עגבניות ושהיו לו חיים קשים. הקשבתי לו אז לפחות שבע עשרה דקות לפני שאמרתי לו שבעצם עדיף שיוריד אותי כאן והוא אמר "סליחה, בטח לא מעניין אותך לשמוע את הסיפורים הטיפשיים שלי" ואני אמרתי "נכון". עכשיו נזכרתי בו, בגלל המדרגות, ובגלל שהיה לי כריך עגבניות בשקית. התיישבתי על הרצפה המאובקת מול ההתפצלות, בדיוק באמצע, רגל אחת פונה אל המסדרון והשנייה אל גרם המדרגות ואכלתי, בלי להזיז את העיניים. כשנגמר הכריך וכל מה שנשאר לי בידיים היה כלום מלוכלך נשארתי לשבת שתי שעות ושלושים וארבע דקות, עין אחת נחה על המסדרון מימין ועין אחת על המדרגות משמאל, בלי להחליף אותן אפילו פעם אחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
