נשאבתי לתוך הלבן הקר והשמח, כשהרחוב החי מקפיץ אותי בתוכו. הדרך ירדה עוד ועוד והתעקלה ימינה, ושוב ימינה, ושוב ימינה, ושוב. אך לא במהירות, כי אם באיטיות של הפלגה. מהירות תנועתי לא עלתה על זו של העננים העצלים ששטו בנקודה הגבוהה ביותר. לבסוף נעצרתי בתחנת הרכבת הישנה שנצבעה מזמן בצבע חדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
