העשב לא היה קר עוד, וגם לא חם. תחושתו הייתה כמו תחושת כף הרגל בדיוק, הם מחוברים כעת, הפרדס והרגל והצל של שניהם. כיוון שהכול מחובר ואחד, וכיוון שהמקום הזה אינו כועס יותר אלא שקט ומצפה, וכיוון שנעצרתי, וכיוון שהמקום כבר קרוב כל כך עד שאני כבר כמעט עומד בתוכו, אני אחכה כאן כדי לראות אם המטייל ידביק את צעדיי והאם המצטרפים אליי, שפגשתי בדרכי ושהגיבו וייעצו לי מבעד לחלונות, ינצלו את ההזדמנות הכמעט-אחרונה ויופיעו. רגע לפני המקום, אני מחכה ונגמר, ובינתיים מביט בשתי הנמלים, האחת אוספת את פרוסות הפירור והשנייה שותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
