האוויר יורד.
הירוק של הפרדס נגמר מסביב למבנה לבן, ריבוע ללא פינות. על הקיר, מעל הפתח, היו כתובות ארבע אותיות בעיפרון, אותן העתקתי אז מתוך הפתק עם שם המקום. הכתובת הייתה: R00M.
על הלבן נסעו צלליות, חלקן שלי וחלקן פחות, חלקן מחכות שאנוע כדי שינועו בעקבותיי וחלקן זזות בעצמן ומצפות שאחקה אותן. כמה מהן, מאלה שכבר עברו כאן בעבר, עזבו את הקיר והתיישבו על ספסל עץ מצד שמאל, בחדר השמאלי: הבחורה שנתנה לי את השקית בעלת הצמיד עליו חרוט השם "ג'ני"; האיש עם היונה על חולצתו; הבחורה עם הסוודר הסגול; המטייל עם הפנס; האיש עם הניירות; הוורד; ישבו שם, מחכים לתורם, כשערימת ניירות נשפכת בקצב לתוך חיקם ועליה כתוב M00R.
החדר הלבן, הימני, המתין באדישות מעבר לדלת הסגורה, ורטט מדי פעם בקצב אטי של פעימות לב רגועות. לב שהדם תמיד זורם פנימה והחוצה ממנו ואין חשיבות לתחילת הזרימה או לסופה, אלא רק לתנועה. הדלת נפתחה, ודמות זרמה החוצה. פניה היו כפני החדר. והיא אינה מתרוצצת בגנים, רק יצאה וזרמה הלאה, והחדר הימני חיכה, הפעימות קפאו במתיחות, עד שהתנועה תתחדש.
פתחתי את הדלת ונכנסתי לתוך החדר הלבן, שפניו כפניי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
