ביום רביעי יוצא הארי פוטר האחרון.

אני יודעת, זה מוזר שאני רושמת את זה. פשוט בהתחלה רציתי לקרוא את הספר הזה, ועכשיו כשעוד מעט אני אקנה אותו, אני קולטת שברגע שאקרא אותו לא יהיו עוד ספרים, לא יהיה עוד מקום קסום להיבלע לתוכו.

קראתי את כל הספרים של הארי פוטר פעמיים, פעם אחת כשהם יצאו, מה שאומר שהתחלתי בכיתה ב' או ג' ככה, ואחר כך לא מזמן לא היה לי מה לקרוא התחלתי לקרוא הכל מהתחלה, ועכשיו זה נגמר.

תגידו שזה לגמרי אידיוטי, הרי המון דבירם נגמרים בחיים. עזבתי את היסודי לתיכון ואת התיכון לחטיבה, עזבתי חוגים ואנשים ומקומות, אבל זה פחות כואב, כי כשאתה מתחיל משהו כזה אתה יודע שיש לו סוף, אבל ספרים נמשכים לנצח.

כל מקום שאי פעם עזבתי, לא באמת התגעגעתי, לקחתי את המעט שאהבתי. את היסודי סיימתי עם שלוש חברות טובות הלאה לחטיבה, ואת החטיבה עזבתי בידיעה ששתי חברות יישארו איתי הלאה גם אם לא נצא באותו תיכון. אני פשוט לא בן אדם שמסתגל, אני לא מאלה שהולכים במסדרון וכולם אומרים להם שלום ונותנים להם נשיקה, אני מאלה שלא רואים, או קולטים בטקס סוף שנה ואומרים היא בכלל למדה איתנו?

אני אתגעגע למקום הקסום הזה, לאנשים האלה, לדברים שגרמו לי להרגיש לא אני. זה כנראה למה אני אוהבת ספרים, אני לא צריכה להיות אני, אני יכולה להיות דמות שמרחפת למעלה, חסרת משקל, שמביטה על כל הסיפור שמתרחש, שרואה אותו רוקם אור וגידים מול עיני ונהנת מכל רגע, רוצה לשאוב הכל, ועכשיו הקסם יעלם, אני אחזור למציאות. והמציאות שלי אף פעם לא הייתה טובה כמו הספרים שאני קוראת.

תמיד ידעתי שלכל דבר שאני נכנסת יש סוף, וכנראה גם לקסם של הספר הזה, פשוט חשבתי שזה לא משהו שיגמר, לא חשבתי שלפנטזיה הזאתי יהיה סוף, חשבתי שקסם נשאר לנצח, וטעיתי.