היום ראיתי בבית הספר הצגה שנקראת אני כריסטיאנה פ.

זאת הצגה שמבוססת על ספר שכתבה מישהי שהידרדרה לסמים ובסוף הצליחה להיגמל, אבל המורה שלנו אמרה לנו שאחרי שיצא הספר והוציאו סרט כזה היא הידרדרה שוב ולפי מה שהבנתי מתה.

ההצגה מועברת על ידיד שחקנית אחת שאני חייבת לציין ששיחקה מרשים, כל ההצגה זה השחקנית ומסך מאחורה שמראה סרטונים של דברים שעוברים לה בראש.

הסיפור עצמו מזעזע אבל מוכר. ילדה מתחילה לעשן וככה מכירה את החברה הקוליים. אחרי כמה זמן שהיא מסתובבת איתם והם מעשנים להם בכיף סמים הם נותנים לה והיא מלחץ חברתי ורצון להיות מגניבה מידרדרת. אחר כך היא מנסה עוד דברים תחת לחץ חברתי וממשיכה הלאה, לוקחת דברים יותר קשים, מנסה ללא הצלחה להיגמל, מכירה מישהו מסומם כמוה, מסביבה כל מי שהאי הכירה שהיה מכור מת, אחד התאבד בגלל שהוא הבין כמה סבל הוא גורם למי שסביבו, היא והחבר שלה מוכרים את הגוף שלהם בשביל כסף לסמים, היא מתאשפזת בבית משוגעים, במוסד גמילה, ההורים שלה הגרושים מנסים כל אחד לטפל בה, בסופו של דבר היא נשארת לבד אחרי שכולם מתים וחבר שלה בכלא והיא מתאבדת ממנת יתר בתא שירותים.

סיפור מזעזע לא?החלק הכי מזעזע זה שהסיפור אמיתי, והוא נכתב מנוקדת מבט של אותה אחת שהייתה בתוך זה, שלקחה עוד ועוד דברים, שדרדרה את עצמה למטה בגלל התמכרות מפגרת, או כמו שאמרה חברה שלי הכל בגלל סיגריה. שזה כל כך נכון. הכל בגלל שהיא רצתה להיות קולית, וזה מראה שיש דברים יותר חשובים בחיים מלחץ חברתי, כמו החיים שלך.

בסופו של דבר במשך כל הסיפור אחרי תקופה של גמילה שנעה בין שבוע לחודשים היא לקחה עוד אחת כי היא לא מכורה היא סתם רוצה לקחת מדי פעם ושוב היא לא יכלה להפסיק, שוב היא הייתה צריכה להיגמל, היא נעה בתוך מעגל שהיא לא יכלה לצאת ממנו, כי היא הייתה חייבת את הדבר הזה, חייבת אותו יותר מכל דבר אחר, היא לא האמינה שהיא מכורה באמת עד שהיא חטפה קריז והפכה באופן רישמי לנרקומנית.

אנשים בשכבה שלי לקחו את הסיפור ממש קשה, בעיקר הבנות אני מתארת לעצמי. כמה בכו והאחרות הזדעזעו במרות מההצגה בגלל שהשחקנית גמרה לזה להיראות כל כך אמיתי שהן פשוט נבהלו קצת, ורק אני הייתי די אדישה. לא משנה מה קרה, פשוט העברתי את מה שקורה בראש שלי, אמרתי לעצמי בתוך הראש מה קורה בקטע הזה, אבל לא הזדעזעתי, ובוודאי שלא בכיתי, זה פשוט לא אני. זה באמת דבר נורא, אבל למרות הכל זה לא גרם לי ממש לזעזוע רציני ולהגיד לעצמי שאני בחיים לא אעשה את זה. אולי כי אני יודעת שאני לא אעשה את זה. אולי כי גם לי יש התמכרויות משלי. ואולי כי אני לא מרגישה בשבילה כאב, כי היא פגעה בעצמה, היא התחילה עם זה, היא נתנה לאחרים לשלוט בה, לאנשים המגניבים סביבה ולסמים, היא הכניסה את עצמה למעגל שהסוף שלו הוא מוות. היא, לא כמוני, אחראית למה שקרה, למרות שהכימיקלים דפקו אותה, זאת הייתה בחירה שלה. וזה מה שגרם לי כנראה לא לרחם עליה יותר מדי. כי בסופו של דבר, כשאדם מדרדר את עצמו ודופק את עצמו בכוח, אני לא מסוגלת לרחם עליו. למה?כי אני סבלתי בלי שזאת תהיה אשמתי ואז גרמתי לעצמי לסבול בכוח כי נמאס לי שכולם פוגעים בי חוץ ממני. ואני כבר פחות מכורה. אז אם מישהו פוגע בעצמו בכוונה, לא משנה מה קרה, אני אשאר אדישה כנראה.

אם יצא לכם תקראו את הספר, אני גם הולכת לחפש לי אותו, ככה זה ימחיש את ההצגה ואת הדבר הזה, שאולי לנו נראה לא הגיוני שיקרה, אבל קיים בברלין, ואני בטוחה שגם בישראל.