לפעמים אני כזאת טיפשה...
למרות שנראה לי שהמילה הנכונה לתיאור המצב היא יותר "פתאטית"...
התרגלתי שהוא מתייחס אליי יפה ועכשיו כשהוא לא מתייחס אליי לא יודעת איך לעכל את זה.
אני כועסת. כן, יש בי כעס מסויים. עליי, על עצמו.
בעיקר אכזבה.
אני יודעת שאתה מתחבר ואני יודעת שאתה קראת את ההודעה ששלחתי לך, אז למה אתה לא מגיב? למה אתה מחכה?
טעם רע כזה.
אני שונאת משחקי כבוד טיפשיים...
מעלה לי את הסעיף.
ומהמטומטם השני, אותו דבר.
הם פשוט משחקים איתי משחקים, ואין לי כוח לזה.
הלב שלי פשוט נשבר. הוא לא נסדק, פשוט נקרע לו.
ייקח לו המון המון זמן להתאחות.
**
הוא כבר לא מסתכל לי בעיניים.
טוב, מה ציפיתי? שהוא יסתכל לי בעיניים אחרי שאמרתי לו 'לא'?
הוא מנתח דברים יותר מדיי, מתייחס אליי בחשדנות.
אי אפשר להאשים אותו.
**
יש לי כל כך הרבה דברים לעשות, אבל לא מתחשק לי לעשות כלום.
רוצה לנוח.
רוצה ליסוע רחוק.
הכי רחוק שרק אפשר.
מפנטזת על עצמי נוסעת רחוק, לא יודעת לאן...
העיקר רחוק...
מה לעשות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
