תני לדברים לגעת
|
| 1/2008
מונולוגים מהמקלחת
קודם לפתוח את הברז. לתת למים לזרום כמה שצריך. אני צריכה להכנס אל תוך מסך של אדים חמים, שהעור שלי יהפוך אדמומי מהחום, מהלחות. הכי חשוב זה לפתוח את הברז, לתת למים לזרום. כמה שרק צריך. רק אחר-כך להסיר שכבות של בגדים, לבחון את הפנים במראה. הראש שלי מתפוצץ ממחשבות- אבל הראשונה היא שכדאי לפתוח את הברז ולתת למים לזרום. כמה שצריך. מסתובב לי הראש ואני רוצה להשען על הקיר, אבל הוא קפוא. אני חושבת על מליון דברים בבת אחת, ותוך כדי, כמו מכונה משומנת אני עושה את פעולות המקלחת מבלי לשים לב; מורחת סבון פנים (כי אני אוהבת להשאיר אותו על העור כמה דקות וזה חוסך זמן אם מתחילים בזה); לחפוף את הראש (לא בכל יום- אבא אומר שקרקפת יבשה מחפיפות עושה קשקשים); לבסוף, לסבן את הגוף. המוח שלי רץ בלי חצים. אני מדברת עם חמישה-עשר אנשים שונים ביחד והראש שלי צועק. אני מתה מפחד בכל פעם מחדש. עכשיו אני כל כך רוצה לחזור אחורה שאני מוכנה לעשות הכל בשביל זה. אני מתה מפחד והראש שלי צועק על חמישה-עשר אנשים שונים בו זמנית, ואני מוצאת נחמה רק במים החמים שעושים את העור שלי אדום. אני לא מצליחה להפריד, יש לי זמן מוקצב ואני צריכה לדבר עם כולם. לפעמים אני עוצרת ונושמת את האדים בכוונה. זה מקשה על הריאות שלי לתפקד, וכמויות של סיגריות פתאום מקבלות משמעות, ואני כמעט נחנקת מתחת לזרם. רק לא להשען על הקיר. הוא קפוא. רציתי להיות בנאדם שמח במקלחת, כמו בפרסומות. זה אמיתי? להכנס למקום היחיד שבו כל התיעוב העצמי מתקבץ יחד ויוצר אויר שאי אפשר לנשום, אדים שחונקים וחום שהגוף לא יודע להתמודד איתו, ולהתחיל לשיר? אני רוצה לשיר במקלחת. אבל יש לי רק מונולוגים בראש.
| |
| |