"השמש שלי שוקעת כדי לזרוח שוב", רוברט בראונינג

אם יש משהו שאני יכולה להגיד שזה הדבר הכייייייייייייי שנוא בחיי, זה חוסר וודאות.

אני הכי שונאת לדעת - שאני לא יודעת.

אני הכי שונאת לדעת - שאין לי מושג מה יהיה מחר, או עוד שעה.

אז אנחנו (אני בהלם שאני כותבת בגוף הזה)  רוצים לעבור מהדירה הזאת כי שטפון פעם אחת - זה מספיק, תקרה שמתחילה להתמוטט - זה כבר מוגזם.

ואנחנו כנראה עוברים לדירה גדולה יותר, זולה יותר, רחוקה מהבית הפתח תקוואי שלי,

אבל בעל הדירה הנוכחית, מנסה לעשות לנו חיים קשים ולסחוט כמה שיותר כסף (דתי, עלק)

ובעל הדירה החדש גם מתחיל להיות לא הכי נחמד בעולם כי יש לנו דרישות שכנראה לא כל כך מתאימות לא (ובכל זאת, כרגע יש יותר סיכויים שכן נעבור)

ואני לא יודעת אם בעל הדירה הנוכחית יגיע תוך שעה,

ואני לא יודעת אם אנחנו עוברים או לא

ואני ממש מתחרפנת ומורטת עוד שניה את השערות מרוב עצבים,

אני משתגעת ולא יכולה להתרכז בכלום

-לקחת שניה לנשום.-

ועוד שניה.

לקוות שיהיה בסדר, כי חייב להיות, זה כל מה שנשאר.בערך..