"השמש שלי שוקעת כדי לזרוח שוב", רוברט בראונינג

אני מקווה לפחות...

תודה לכל מי שהיה אכפת והגיב/ה לי.זה היה חשוב לי.

היה קשה, אבל סופסוף זה נגמר.

להיות עם נטלי ולשמוע ממנה דברים שלא כל כך רציתי, אבל הם בהחלט נכונים, לחשוב על זה לבד ולהפנים שאולי גם אני טעיתי.

בסופו של דבר, התקשרתי מלא עד שהוא ענה לי ואמר את כל מה שהיה לו להגיד..

כמה שהוא אוהב אותי, וכמה שאני לא מוסיפה למצבים מסוימים ורק גורעת.

אני לא הייתי מסוגלת להגיד את הכל בטלפון, ידעתי שיהיה לו מה להגיב וזה יחסום ממני את האפשרות להגיד הכל,

אז פשוט שלחתי לו הכל באסמסים. ובו בזמן הוא כבר היה בדרך אליי, לאשדוד.

דיברנו, כעסנו, בכינו, נפגענו, הסכמנו, לא הסכמנו.

ואני הבנתי שבמקום מסוים יש משהו אבוד.

אם נמשיך באותו המקום - זה לא יוביל אותנו לכלום.

התנשקנו.

נסענו עם נטלי ואחותה לבאוולינג. פעם ראשונה שלי שם. וכמה נהנתי...אין דברים כאלו.

מספיק שיש לך חברה טובה ואמיתית. כזאת שתוכל גם לתמוך וגם להאיר. כמה טובה ככה אמיתית. היא הקריבה בשבילי ולא ראתה את חברות שלה,

היא נתנה לי להיות אצלה כשהיה לי הכי רע בעולם, היא חיבקה אותי כשהכי הייתי צריכה, היא צעקה עליי להשאר בחדר ולדבר עם מרק כשהכי רציתי לברוח,

היא פשוט דאגה. היא פשוט מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. אין עליה.

נסענו ב3 בלילה הביתה, הלכנו לישון בארבע בערך...

והלכתי לישון עם תחושה טובה שהייתה לי את הזכות להכיר חברה טובה לכל החיים, ואסור לי לשכוח דבר כזה.

ביום שבת התעוררתי. קיוויתי שהוא יהיה רומנטי ויציע ללכת לים, אבל זה לא כ"כ קרה...

התבאסתי, הלכתי לשירותים עם האייפון, שמעתי שירים, שרתי שירים ובכיתי קצת.

הבנתי שעמוק בפנים, האושר שלי לא חזר,

הייתי עצובה שהתחלתי את היום ככה, עם ההרגשות שיש לי בלב...

החלטתי שלמרות הסכום הגבוה שעולה כל כרטיס להופעה של ליאל, על זה אני לא מוותרת!

סיפור הילדות שלי, כמה שהיא הייתה משמעותית בחיי, כמה שהערצתי אותה,

כמה זמן לא הלכתי להופעה...

הלכתי ושילמתי על שני כרטיסים. ואז הוא הציע ללכת לים, עשר דקות אחרי שאני כבר הפסקתי להאמין שיעשה את זה. כאב לי בלב.

אבל זה נכון מה שמשה אומר, אני חייבת להפסיק ולחשוב שכל הזמן יקראו לי את המחשבות.

אבל זה גם נכון מה שאני חושבת, שנמאס לי להיות זאת שכל הזמן יוזמת ואומרת מתי ולאן.

קארינה הודיעה לי שהיא מצטרפת אלינו להופעה ותישן אצלנו אח"כ.

הגענו להופעה. והייתי קצת קרה לקארינה, אני אפילו לא יודעת אם  היא שמה לב, כי קצת נפגעתי ממנה ממשהו שאני לא רוצה לכתוב בכלל.

ובכל זאת, עם כל דקה שחלפה, רק נהנתי יותר.

העובדה שלמרות הכל אני עם קארינה. העובדה שלמרות הכל מרק יושב ליידי. העובדה שאני רואה את ליאל האגדית.

אחח.. אני כותבת את המילים האלו ויש לי צביטות בתוך הגוף, אני כל כך מוכנה לחזור לרגעים האלו...

ההפקה של ההופעה הייתה מבחינתי ברמה שאין בארץ, הייתי בכל כך הרבה הופעות, וההופעה הזאת רמה מעל כולן.

אולי זאת ליאל, אולי זה סוג של סגירת המעגל כבר כמה שנים, אבל איזה שטויות אני מנסה לכתוב לכם פה...

ראיתם בארץ הופעה שמתחילה כשהזמרת מתהלכת עם כל היופי שלה בין השולחנות, מושיטה ידיים לקהל ורק לאחר מכן עולה על הבמה?

כי אני לא.

ראיתם הופעה שבסופה הזמרת יורדת מהבמה ישר אל הקהל כדי להודות, לחבק ולהצטלם עם כולם ??

כי אני ממש לא.

אחרי ההופעה חיכינו כמו ילדים טובים, ובזמן שליאל מחבקת אנשים, פתאום היא קולטת אותי ועוזבת את כולם וקוראת לי, מודה לי שהגעתי, שואלת איך הייתה ההופעה, אם ממש נהנתי, אם יש לי משהו להעיר, וניסיתי לסחוט ממנה כמה שיותר תמונות.

היה מושלם. הזכיר לי את הילדה הקטנה שבי ומה שעושה לי להיות מאושרת, כנראה יש דברים שתמיד ישארו בתוכי...

אתמול מרק שאל אותי אם אני מתכוונת לגרום לכך שהקשר יהיה הדוק יותר, עניתי לו : "מה פתאום, אני נשואה עכשיו..דברים השתנו"

והוא השיב לי :"כי ראיתי כמה שאת זוהרת ומאושרת"...

אני יודעת שעוד יהיו ימים טובים יותר, אבל לא אכחיש את העובדה שהריב ביניינו, היה למעשה הריב "הגדול" הראשון שלנו מאז היום שבו עמדנו מתחת לחופה.

אני מרגישה כאב עצום מהריב הזה, ואני מנסה לעבוד על הטעויות שלי מכל הריב הזה-

לדאוג לעצמי לבד, להיות מאופקת יותר, פחות לחשוב שהוא יבין אותי וכ'ו...

זאת כבר לא האהבה שתמיד חלמתי עליה, אבל זה מה שיש.

אולי זה רק בגלל שעוד לא עבר מספיק זמן מאז הריב,

אולי זה בגלל דברים שנאמרו ונעשו בריב ואני לא אוכל לסלוח,

ואולי זה בגלל שיש הרבה צלקות מהריב הזה..

אני באמת אוהבת אותו יותר מהכל.

השעות שהייתי אצל נטלי, חלפו כמו נצח בלעדיו. כמה התגעגעתי. כמה אהבה יש לי אליו.

אחרי הלילה, הפציע יום ראשון. נסעתי עם קארינה ברכבת, היא לאשקלון ואני למרכז הערכה באורנג' בראש העין.

הספקנו לשוחח מעט , הספקנו להעביר לפחות שעת בשיחה בטלפון

וכל זה, כל פעם מחדש, גורם לי לשמוח ולהעריך כל רגע בחברתה,

כי עמוק בתוכה, היא יודעת בדיוק איך צריכה להתנהג חברה..

במרכז הערכה הרגשתי טוב מאוד, אבל דווקא את מי שישבה לידי קיבלו, ואותי 89% שלא. (הודיעו לה היום שהיא התקבלה ואליי עדיין לא התקשרו..)

למה? אני לא יודעת, ואני אף פעם לא אדע.

זה כנראה היה נסיון שלי לשנות כיון ולצמוח, אבל כשלתי בלי לדעת מה הסיבות.

מה שנשאר לי זה לאגור כוחות חדשים ולחפש עבודה במקום אחר...

שיהיה לי בהצלחה, מה עוד אני יכולה להוסיף?!

ולסיום אפשר לומר,

שאני הגעתי לתחתית ואני מנסה לקום,

שיש לי צלקות ואין סימנים שיגיע יום והם יעלמו,

אני לומדת לאחרונה מהחיים שלי כל מני דברים שלא רציתי לחשוב עליהם בכלל,

אבל כנראה לפעמים פשוט אין מוצא.

חייבים להמשיך לחיות.

תודה לכולם.