"השמש שלי שוקעת כדי לזרוח שוב", רוברט בראונינג

אני מרגישה איך הלב שלי נמחץ ונשבר לרסיסים.

אני מרגישה איך בא לי לצעוק על העולם ועל עצמי, לכעוס על היקום וגם עליי. אני רוצה להיות מאושרת. אני רוצה לחייך.

אלוהים ישמור,

אני לא מאמינה באהבה.

וזה חורט לי את הלב.

העיניים מוצפות בדמעות. והכאב הזה שלי, לא זוכרת מתי הרגשתי אותו כל כך חזק, כאבים פיזיים של הלב, 

כאלו שבמידה והייתי באילת לבד.. הייתי מגיעה לבית חולים, מתלוננת על קשיי נשימה והיו חושדים שזה התקף חרדה.

אז כן,

יש לי כעת תסמינים של התקף חרדה.

כי כואב לי לשמוע שפגעתי, וכואב לי עוד יותר לדעת שאני פגועה בעצמי.

הוא מתלונן על X Y Z 

ואני מתלוננת בכלל על A B C 

מה אתה מתלונן שלא פתחתי את המכונת כביסה שבוע שלם אחרי שהתחננתי שתביא אותה כדי שאעבור אליך,

הרי הדבר הזה - כל מה שקנית בשבילי - זה חלק עצום מהסיבות שאני מעריצה אותך על מי שאתה.

אז נכון, לקח לי שבוע.. אבל תראה איזה כביסות עשיתי. 

והפח, אתה מתלונן שקניתי ואני לא פתחתי. והיום, מכל הימים.. היום פתחת? הכנסת לי סכין ללב. דווקא היום מכל הימים, דווקא כשאני לא בבית שלך. 

הלב שלי מתרסק לרסיסים. כואב לי. בחיי, באמת. באמא שלי שכואב לי. אני מתחננת שמישהו רק יקח את הכאב.

רע לי. 

איך מדבר כזה קטן הגענו לדבר כזה גדול.

איך הסתכלתי על השעות שעברו אתמול בלילה ולא באת רק כי "גירשתי",

ואתה - במקום שתבין שגירשתי כי נפגעתי. אבל אני לא באמת רציתי שתלך. רציתי שתתאמץ קצת יותר. כמו שהתאמצת לשקר לי שאתה לא עישנת. 

במקום זה הבנת שזה נגמר, וקיבלת את הבשורה. ואני הייתי בטוחה שתבוא. שאראה אותך. שאשמע ממך. 

אני מרגישה שהלב שלי מתרסק. ובחיי שאפילו כשהתגרשתי לא הרגשתי כזה כאב.

אמא, תצילי אותי.

אני בוכה עכשיו. ממש.

מנסה לכתוב למרות הדמעות שמסתירות לי את המילים מבעד למסך. ואני לא ממש מצליחה. או שכן.

איך קיוויתי שהוא יתקשר.. בזמן שהוא לא היה מתקשר יותר לעולם. 

ואיזה מטומטמת הייתי שהתקשרתי.

קיוויתי , באמת קיוויתי. שהאהבה הזאת בשבילי.

לא הייתי מסוגלת לכתוב אפילו בבוקר, בפוסט הקודם, דבר

לא הייתי מסוגלת להגיד בפה מלא לאחים שלי, או לסבתא שלי, שזה נגמר. אז אמרתי ש"היה פיצוץ",

אבל חד משמעית כששאלו אותי אם זה נגמר, וכולם שאלו, עניתי " ימים יגידו" 

וסבתא. שמעתי לראשונה מזה הרבה זמן , אולי מאז שאמא נפטרה, איך כואב לה עליי

היא ידעה כמה נפתחתי בפניו. היא הרגישה. כל המשפחה שלי הרגישה.

היא פלטה "אלוהים ישמור.." ואני כל כך התאפקתי שלא לפרוץ בבכי ששמעתי אותה ככה. בחיי זה היה נשמע כאילו מישהו מת.

אולי כי היא ידעה.. שזה מה שהורג אותי מבפנים.

האהבה הרגה אותי.

ואני כבר לא רוצה להאמין יותר.

בכלום.

נמאס לי. מחיי, בחיי. 

אז אולי אני מגלה שאני לא חזקה כמו שחשבתי

נמאס לי מהכל

נמאס לי מכולם

אני רוצה להמחק.

[אל תתפלאו אם אני אתרחק ממכם בקרוב.אולי לתמיד.]