עבר כל כך הרבה השבוע, מצטערת שלא עדכנתי.
לפחות תדעו שאני פה!
כל הימים האחרונים הייתי עסוקה בהכנת צ'ופרים לטיול.
זה מעין הרגל מגונה כזה שהתחיל אי שם בכיתה ד', בצופים.
שלא תגידו שהעניין לא הרסני.
יש לו תוצאות מזעזעות הכוללות סוכריות מלפני 20 שנה, אוריגאמי ומעין חיפוש של כל חפץ שכבר לא צריך, וניתן לתרום אותו לנזקקות ( = חברות שמעדיפות לשחק עם מרגמישים מאשר לשמוע על ארנבוני הבר).
מעניין איך יהיה בניצנה.
שמעתי שזה הטיול הכי שווה מבין כולם.
המממ.
נדמה לי שהבהרתי את הנקודה.
לא עדכנתי את הקוראים הנלהבים שפוקדים את בלוגי בחדשות מרעישות!
(קוראים נלהבים שלי. מה לא מסתדר לי פה?)
אני טסה לסינגפור!
התקבלתי למשלחת וככל הנראה ב-23 באוקטובר אני אעזוב את ארצנו הקטנטונת לארץ עוד יותר קטנטונת.
אז מי אמר שאנחנו לא על המפה?
טוב, אולי אנחנו על המפה, אבל גם עם זכוכית מגדלת לגילוי חלקיקי אטום לא תצליחו למצוא אותנו על האטלס.
בקיצור - ייאי.
*מחיאת כף להעלאת המורל והמצב רוח*
לימור ג. ביקשה ממני מסיבה שעוד לא תתפרסם, את הצורות של הטלטאביז.
כלומר, ברור שהיא יודעת איך נראים הפילסבריז לרך הנולד, אבל היא לא שיננה את האנטנות הלא ברורות שעל רֹאשן.
מכיוןון שאין לה אינטרנט, נחלצתי לעזרתי וחיפשתי בגוגל את הדמויות השנויות במחלוקת.
יצאתי משם עם שלל תמונות:
*הטלטאביז (כמה לא צפוי)
*פליפה קולומבו (איך קראו לזה? מרד? מורד מורדים? מי זוכר.)
*חתול לבן מתכרבל עם דובי אפרו-אמריקני (זאופיליה מישהו? לא בעצם, זה סתם פריקי.)
*כפתור מישראבלוג של "גמאני סנילי" (איך קראו לכפתור הזה, שוב?)
*2 בנות בתחפושת פיקאצ'ו מתחברות (הפעם זאת באמת זאופיליה! אני חושבת.)
*שחקני מכבי חיפה מתחבקים (טוב, עכשיו 100% זאופיליה.)
*דגל מצעד הגאווה בצורת לב (תמיד ידעתי שטינקי ווינקי הומו!)
סוף סוף, מחר אני מפתחת את התמונות של הטיול השנתי משנה שעברה.
זה די אירוני בהתחשב בעובדה ש-3 ימים אח"כ יהיו לי עוד תמונות שישכבו להן בכונן, מחכות לטכנאי שיבוא ויפתח אותן (וקוראים את זה יְפַתֵח ולא יִפְתַח, חתיכת סוטים).
התמכרתי שוב לאייפוד שלי.
זה די עצוב, בהתחשב בעובדה שאין לי כרגע מחשב להוריד ממנו לאייפוד שירים חדשים.
אמא מתחילה לחשוב, כי זה לא נדיר למצוא את עצמי רוקדת כמו מפגרת כשהאזניות של זה בווליום מינימליסטי.
חזרתי לרקוד, אחרי 4 שנות הפסקה, and it feels damn good.
שכחתי את ההרגשה המדהימה הזאת אחרי שיעור שכולך מוכן לרקוד ולזוז עוד 20 שעות.
גרר, חבל שאני אפסיד את השיעור ביום רביעי.
מצד שני, אני אפסיד אותו בגלל ניצנה!
צרות של עשירים?
בהחלט.
פוסט יותר נורמלי יבוא אחרי ניצנה.
ובינתיים - היו שלום, אוהבי "עקרות בית נואשות", עוד 18 דקות הפרק.
האין זה מרגש?
אלוהים אדירים, אני נהפכת לאודטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
