לאנה, פשוט ככה

אז מה קורה לאשת מודיעין שכמוני בחופשה? בהתחלה היא מתמכרת לאינטרנט, בדגש על מיילים עם החבר שלה ובלוגים של ישראלים בחו'ל (ראו רשימת הבלוגים שאני קוראת בצד ימין למטה), אחר-כך היא מתחילה לראות 'עקרות בית נואשות', ולבסוף היא שוקעות בתהיות ומחשבות לגבי העתיד המקצועי שלה...

כל זה קרה במצב בו נאסר עלי בשבועיים הראשונים לצאת מהבית בעקבות המחלה (ראו פוסט קודם), וכך נותרתי חסרת חיים בעליל..

כעבור שבועייים וחצי כבר הרגשתי הרבה יותר טוב, וראיתי את חברי הסוררים שוב (שניסו ללא הרף להידבק ממני במחלה, ככה זה עם חיילים, הכל בשביל גימלים). עובדת יציאתי מהבית עם זאת לא תרמה הרבה למצבי הנפשי.. וכך קרה שבמשך השבועיים האחרונים התחלתי לגלוש כל ערב באתרי הרשמה למוסדות חינוך, כל האתרים של האוניברסיטאות והטכניון, פורומים בנושאי קריירה ועוד. מצבי הנפשי שבלאו הכי מעולם לא היה מזהיר, הדרדר פלאות, והגיע למצב של מיגרנות קבועות בכל ערב. בהתחלה, עברתי את המקצוע העיקרי שכל הסטודנטים שלא יודעים מה ללמוד אבל רוצים להצליח ולהרוויח כסף לומדים: כלכלה וניהול. עברתי על כל שילובי הכלכלה-חשבונאות-מנהל עסקים ועוד.

בעקבות שיחה קצרה ממנה אני כבר מתחמקת שנים עם אמא שלי, הובהר לי שכלכלה ומנהל זה לא מקצוע לתואר ראשון, אין מה לעשות איתו כתואר ראשון, ובכלל שלא יהיה לי ספק, אני הולכת לטכניון. בשלב הזה חזרתי להתלבטויות המקוריות שלי לגבי הנדסת ביוטכנולוגיה ומזון. משם גלשתי להנדסת חומרים, ביוכימיה וכו'. אני רוצה לציין שעדיין לא הבנתי את ההבדל בין ביוטכנולוגיה לביוכימיה חוץ מההנדסת מזון.. מכאן הגעתי למסקנה שהבעיה נעוצה בעובדה שאני בעצם לא יודעת מהחיים שלי במקצועות האלה. למדתי פיסיקה - מדעי מחשב בתיכון, ואין לי מושג מה זה כימיה וביולוגיה ומאיפה מסתכלים על זה בכלל. ומפה הגעתי לאחד הרעיונות הכי גרועים/לא כל כך נוראים (עוד לא עבר מספיק זמן כדי שאני אוכל להגיד) שהגה מוחי: ללמוד כימיה. אז לקחתי ספר כימיה לבגרות מחברה שלי והתחלתי ללמוד, אני רק בע'מ 9 אז אני עוד לא יודעת איך זה..

מפה קרה הדבר הנוראי הבא (שימו לב מה חודש בבית עושה לבן-אדם לא שפוי בעליל): אמא שלי החליטה שאולי כדאי לי ללמוד ביו-רפואה. היתרונות: זה מעניין, יוקרתי, ואחוז הקורסים המעניינים מאד גבוה ביחס לאחוז הקורסים ההנדסיים והמעאפנים שצריכים ללמוד לשאר המקצועות. החסרונות (המאד בולטים): למרות שהתחום ללא ספק מעניין אותי, אני לא יכולה באמת לחתוך אנשים, לראות ניתוחים, הרבה דם, איברים ועוד, למען האמיתי אפילו דמיון התמונה בראשי עושה לי חלחלה, וזה חיסרון מאד בולט במקצוע שכזה.. אומנם אני אבנה מכשירים ולא אנתח בני אדם, אני עדין אצטרך להתעסק באיברים, דם ועוד.. חוץ מזה עתיד הביו-רפואה לא ברור. למרות הפריחה בחו'ל והניסיון לגרום לתחום לפרוח בארץ, התואר הראשון שווה משהו רק אם הוא מלווה בתואר שני לידו. ובכלל אם כבר תואר ראשון אז הנדסת חשמל אם התמחות בביו-רפואה. אבל לא, פיסיקה כבר למדתי וסבלתי מספיק, עם הרבה דם ודמעות סיימתי את הבגרות הארורה, ואין לי שום רצון ללמוד פיסיקה/אלקטרוניקה/חשמל בהמשך... ופה חזרתי לרעיון של ביוטכנולוגיה והנדסת מזון..

עם כל זה, גיליתי שהסכם שלי מספיק לביוטכנולוגיה והנדסת מזון, אם סכם הכניסה לא יעלה, ואז כנראה שעדיין אני אתקבל אבל זה לא וודאי. להנדסת ביו-רפואה אני צריכה לעשות פסיכומטרי שוב. ופה מגיעה הסוגיה הבאה: השילוב הקטלני של חוסר הידיעה המוחלט לגבי מה אני אעשה עם העתיד שלי, עם הימצאות בני אנוש לידי (שהם לא הורי) הובילה אותי לשגע את כל חברי עם מחשבות לגבי העתיד, ומה כדאי ללמוד.. חברה מאד טובה שלי רוצה ללמוד רפואה, והיא צריכה לעשות פסיכומטרי שוב באוקטובר, אז היא שיכנעה אותי לעשות פסיכומטרי איתה. ההסכם: בלי קורס, נלמד לבד. אם עד סוף יולי אני אצליח ללמוד את כל החומר לבד, מספרי הפסיכומטרי שלי מלפני שנתיים-שלוש, אני ארשם לפסיכומטרי, אצלם את כל החידושים ואבחן באוקטובר. אם הישגי עד סוף יולי יהיו כושלים למדי (כלומר אני אהיה שקועה מדי בצבא, חבר שחוזר והמעבר לגיל 20 ולא אצליח ללמוד), אז לא. בנוסף חברה אחרת שלי (הכי טובה) גם מתעתדת לעשות פסיכומטרי באוקטובר אז יהיה לי עם מי ללמוד.

וכך קרה, שאחרי חודש חופש מהצבא בבית, בניגוד לכל תחזית אפשרית למה הייתי יכולה לעשות, אני לומדת כימיה ופסיכומטרי להנאתי.. גם אני מתקשה להאמין...