לאנה, פשוט ככה

זה נעשה יותר ויותר קשה עם הזמן.. מ', חבר שלי, כבר חודש וחצי בחו'ל, חודש וחצי זה הזמן שהיינו ביחד לפני שהוא טס.. למרות שהחלטנו שניפרד, זה לא קרה, ואנחנו עדיין מתכתבים במיילים, הוא עדין מתקשר פעם בשבוע ואני עדיין מדברת עם אמא שלו וחברים שלו.. הבעיה היא, שהזמן שאני לא איתו עובר את הזמן שהיינו ביחד וזה קשה.. קשה לחשוב ולהיזכר ולהתגעגע כל הזמן למישהו שלא פה.. היה לי יותר קל עכשיו סתם לצאת עם אנשים, או להיות עם ג', לסתם פגישונת, אבל אני לא יכולה. איזה מן בן-אדם אני אהיה אם אני אכתוב למ' שאני אוהבת אותו ובאותו זמן אהיה עם מישהו אחר.. זה לא הבן-אדם שאני רוצה להיות.. אני מקווה שהוא יחזור כמה שיותר מהר, כי אני לא יודעת אם גם עוד חודש עדיין תהיה לי סבלנות ורצון להמשיך לחכות לו...

חוץ מזה חזרתי לצבא כדי לגלות שמחקו לי את ההארד דיסק עם כל מה שעשיתי בחצי שנה האחרונה, שעברנו משרד, ושיש לי מפקד חדש-ישן (הוא היה המנחה המקצועי שלי כשהייתי בבסיס בירושלים) ומש'קית חדשה-ישנה (היא הייתה איתי בקורס ובירושלים), שאני פשוט מתעבת. הבחורה פשוט אגואיסטית ומניפולטבית ברמות מטורפות.. עוד 9.5 חודשים לשחרור...

אני ואמא שלי לא מדברות, לא השלנו ואיך שזה נראה גם לא נשלים בקרוב.. מצחיק אותי קצת שהיא חושבת שבגיל 20 עדיין אפשר לחנך אותי. אני איך שאני, וחבל שהיא לא מקבלת את זה. היא לא אוהבת את איך שאני מתלבשת, איך שאני מדברת ודברים שאני עושה וחושבת. מה שהיא לא מבינה זה שזו אני, וככה היא צריכה לקבל אותי. אם משהו יפריע לי בעצמי, בגיל 20, השינוי כבר יבוא ממני, הזמן שאפשר היה לחנך אותי כבר עבר...

הייתי עכשיו בבית-ספר שלי, ראיתי הרבה אנשים מהשכבה שלי והרבה מורים. חלקנו קצינים, חלקנו סמלות לפני שחרור, וחלקנו סמלים שסופרים עוד שנה וחצי לשחרור. בכל מקרה, התפזרנו. זה מוזר איך דווקא מאורעות עצובים מחזירים אותנו לאותה נקודה. יום הזיכרון לחללי צה'ל, יום כואב לנו ולכל האומה, הוא היום בו כל השכבות בבית הספר נפגשות. יום כיפור, הוא יום המפגש של כל תושבי העיר. זה משגע אותי, איך העצב והכאב הופכים לימים משמחים בהם פוגשים אנשים שלא ראינו שנים. למה נגיד לא כולם באים לבית-ספר בראש השנה, או למה אין יום בשבועות שאסור לנהוג בו ואז כולם נפגשים כמו ביום כיפור. עם מוזר אנחנו.

זהו, שיהיה לנו יום זיכרון שקט ובלי הרבה כאב ויום עצמאות שמח.