נוף ילדות.

*סבתא מתקשרת*

*אני עונה*

סבתא: מי זה?שחף?

אני: לא זו נועה.

סבתא: מה?

אני: נועה.

סבתא: מה?

אני: נועה.

סבתא: מהה? דואר?

אני: לא, נועה!

אני: טוב סבתא.

סבתא: מי זה?

אני: נועה!!

סבתא: דואר? אמרתי לכם להביא לי גם!

אני: בסדר, נביא.

סבתא: איפה ציון? בעבודה?

אני: לא.

סבתא: הוא בדואר?

אני: לא, הוא עם הפלאפון שלו.

סבתא: מה?

אני: פ-לא-פון!

סבתא: מה???

אני: טעות!

*ניתוק*

*אחרי כמה דקות היא מתקשרת שוב*

*שוב, אני עונה*

אני: נועה.

סבתא: מי??

אני: נועעההההההה הנכככדה שלך!

סבתא: דואר? למה התקשרתם אליי מקודם? [וזו היא בכלל שהתקשרה]

אני: ז-ה ל-א ה-ד-ו-א-ר!!!!!!

*מילמומילם שלה*

סבתא: יצא?

אני: כן!

סבתא: לאן?

אני: לראשון לציון. [ידעתי שזה יתקיל אותי והתלבטתי אם להגיד את זה..]

סבתא: כן כן ציון!!! מאיפה אתם מכירים את ציון?

סבתא: מאיפה אתם יודעים מי זה ציון??

אני: זו נועה, הבת שלו!!!

סבתא: מי???????

אני: לבקש שציון יתקשר אליך?

סבתא: מאיפה אתם מכירים את ציון?

אני: אתתתתת רוצה שציון יתקשר אליך?!?!??!

סבתא: כן, תבקשי ממנו..

אני: טוב.

סבתא: מה??

אני: מה?

סבתא: מההה?

אני: מה?

סבתא: מההההההה?

אני: מה?

סבתא: מממהההההה?

אני: ביי!

סבתא: ביי