מסתבר שמלא זמן לא הייתי פה..
אפילו הספיקו לשנות את ישרא ולא שמתי לב..
אולי זה בגלל ששוב המחשב התקלקל ואני תלויה בזה של אחי,
ואולי בגלל שפשוט אין לי זמן.. וכשיש זמן, אין לי כח.
אבל תכלס?!
כולה שבועיים לא עידכנתי.
ואני מרגישה כאילו עבר הרבה יותר.. כי אלו היו שבועיים דיי עמוסים שכאלה..
הברמצווה עברה בשלום,
היה ממשממשממשממש כיף ובאמת כולם אמרו שהם נהנו (:
[אבל דוגרי?! מה שיותר כיף למתכנני האירוע מהאירוע עצמו זה ההכנות.
ובאמת שנהנתי מהן, סופסוף היה לנו זמן מוגדר כמשפחה..]
יומחרת.
המחנה קיץ הכי כייפי שהייתי בו.
באמת שנהנתי כלכך הרבה, כיאה למחנה קיץ.
אבל זה היה קצת שונה, יותר מיוחד.
קודם כל זה כל הפינוקים שהביאו לנו,
והיחס הטוב הזה מכולם, מהשבטים האחרים מההנהגה מרונית ואריק ומהשבט שלנו.
אבל בעיקר זו הגאווה המטורפת הזו שהביאה לנו את פרס הגאווה השבטית [מקום ראשון!]
האהבה שלי לשבט הזה, ההתרגשות לראות את האהבה של השאר לשבט הזה.
המסדר ההנהגתי היה כלכך מרגש שלא הצלחתי שלא לבכות.
לראות את כולם עושים את ריקוד המחנה שלנו. ריקוד כלכך דבילי שסחף הנהגה שלמה.
וכולם, עושים אותו עם חיוך ענקי מרוח על הפנים.
ואז מגיעה המחשבה שזה פשוט השבט שלי.
הגאווה בש"שינים התותחיים האלו שעשו שבט תותחי משל עצמו.
ואז- כבר לא יכלתי לעצור את הדמעות. והמחשבה של "מה יהיה שנה הבאה בלעדיים?!"
שנה הבאה, זה אנחנו.
הדבר הכי טוב שיכלו להביא לנו אחרי מסדר טעון רגשית כלכך,
זו פריקה.
פריקה מטורפת ומפגרת ["בקטע טוב אבל.."] במסיבה אחרי שהחניכים הלכו..
לעשות עוד פעמיים את שיר המחנה, שכל השכב"ג ההנהגתי עושה אחרייך [חח וגם את השיר של יוני P:]
כל זה, היה בול במקום.
ובאמת שאין דברים כאלה. פשוט אין.
אחרכך קצת רגיעה בבית.
כי גם את זה צריך..
אני אפילו לא זוכרת מה עשינו, אבל היה נחמד..
באיזה שהוא שלב פשוט התחרפנתי מ"לא לעשות כלום"
ואז פשוט נפגשנו כל יום..
יום הכנה לסמינר,
התנחלויות אצל אביטלס עם הביתריק שלה,
מפגש עם הגדרותיניקים שפגשנו במחנה,
ים באשדוד עם הבנות,
ערב אצל אביטלס
וכלמיני כאלה..
אחרכך יומיים סמינר מועצות.
באמת שזה היה הסמינר הכי לא חופר שהייתי בו.
הכל היה קליל ומגניב כזה..
אחלה משחקים ואחלה מתודות, אחלה הפעלות ורעיונות להעביר..
גם אחלה מדריך ובאמת שאחלה אכסנייה (:
הוא לא חידש לי משהו.. הכל ידעתי מסמינרים וקורסים שונים שעברתי..
אבל זה נתן לי נקודת מבט שונה על כל הדברים האלה..
ובאמת שהייתי צריכה קצת שוני.
אני מסתכלת עכשיו על הפוסט וקולטת משהו,
עשיתי את זה שוב.
שוב הגיע החופש ופשוט לא הצלחתי לשמור על קשר עם כמה אנשים חשובים לי.
התרכזתי בקבוצה אחת כל החופש.
ודווקא עכשיו, שממש באלי כמה אנשים מסויימים, אתם לא פה.
אתם במחנ"ק, ובאילת, ובקיבוץ, ובחו"ל ואיפה לא?!
אבל אני אופטימית.
ויש עוד חודש. לעשות מלאמלא דברים. [ויש את ווליום (:]
ואני אראה אתכם [לפחות את חלקכם].
ממש בקרוב.
ב7/8 באנדרטה בפרדס חנה.
קבענו?!
מצטערת שאין תמונות מכל הפעילויות והחוויות. פשוט מהמצלמה שלי לבלוג זה לא עולה, ולא לקחתי מהש"שינים תמונותמחנה.
אבל יש קצת בפייסבוק, אחרכך אני אוסיף עוד (:.
אוהבת ומתגעגעת,
נואיי וזהו (:.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
