יום חמישי האחרון בעבודה היה פשוט אסון. באמצע היום מצאתי את עצמי באחד החדרים הריקים יושבת מותשת ובוכה בשקט. מהבוקר הייתי בין הפשיט לסדן, בין הבוס ומישהו נוסף שדחפו אותי לבצע את הניסוי, לבין המהנדסת הותיקה יותר ששטחה עלי את משנתה לכמה חשוב לתכנן כל צעד מראש. יש ביני ובינה כל כך הרבה חוסר הבנות וחוסר חיבור, שאני נמנעת מלשאול אותה שאלות. היא נותנת לי את התחושה שאני לא מבינה כלום מהחיים שלי, מערערת אותי פעם אחרי פעם, מגיבה בחומרה ולחץ לכל טעות שזה כל כך מתיש, בחיי. זה אולי ישמע טיפשי, אבל יש לה קול ממש חזק, שגם כשהיא מדברת רגיל זה מרגיש שהיא קצת צועקת וזה מכניס אותי לסטרס. 

אחרי הסצנות של הבוקר, נכנסתי לבצע את הניסוי עם אחד הטכנאים הותיקים והמקצועיים שלנו. אני מאוד מאוד מעריכה אותו, אני מנסה תמיד לדבר ולהכיר אותו קצת יותר, אבל לא כל כך מצליחה. ברגעים כאלו של חוסר ביטחון אני מאבדת הרבה מעצמי והופכת להיות סוגשל צל, והדמות שיוצאת ממני היא אנמית. הייתי רוצה לשמור על האישיות שלי ועל האותנטיות שלי שם גם ברגעים האלו.

עשינו כמעט כל טעות אפשרית, כי כל רגע נזכרתי בעוד משהו ועוד משהו שצריך להוסיף/לשנות. תוצאה ישירה של חוסר פיקוס וביטחון. אבל הוא אומר שהכול בסדר, ושום דבר לא קרה, תיכף נתקן הכל. אני כל כך שברירית שכל דבר קטן מוציא אותי מאיזון ומכניס אותי ללחץ. באמת שאני מעריכה את הסבלנות שלו אליי ואת הביטחון שלו. 

אחרי הניסוי והתוצאות המיידיות שלו, הבוס והנוסף אמרו לי כל הכבוד על ההתקדמות. אמרתי להם שזו בכלל לא אני, זה הכל בזכות הטכנאי הותיק. אבל הם התעקשו שאני זו שמארגנת ודוחפת את האנשים כדי שזה יצא לפועל. אחר כך הוא בא אלי ודיבר בשקט וברוגע, תחשבי מה הצעד הבא שלך אחרי הניסוי, למה את רוצה לעשות אותו בדרך הזו, ותלכי למהנדסת הותיקה לשאול את דעתה. אל תתרגשי ממנה אם היא צועקת, הכל בסדר.

לא, ממש לא בסדר. אני לא רוצה לשאול אותה כלום ולקבל שוב מבטים צולבים ומזלזלים מצד אחד ומרחמים ומיואשים מצד שני, שהנה אני, עובדת כאן כבר קרוב לשנה ועדיין לא יודעת מה לעשות. אני מזכירה לעצמי שלמדתי כאן המון ושאני כל הזמן רק לומדת ומתקדמת, שעברתי כל כך הרבה תקלות ואירועים בשנה האחרונה וצברתי הרבה ידע. ברגעים האחרונים לפני שהיום נגמר ומתחיל הסופש, מתקשרים להודיע לנו על עוד בעיה קצת יותר מורכבת, היא מחייכת ואומרת שיהיה לי סופש שמח. ובאמת לא ברור לי, מה לעזאזל הבעיה שלה, מה השימחה הזו לאיד.

- - -

כל הדרך הביתה בהסעה עוד עידכנתי דברים ודיברתי עם הבוס. הייתי מותשת מהיום הזה, והידיעה שגם הסופ"ש לא יהיה שקט דיכאה אותי כליל. לא הפסקתי לבכות כשהגעתי הביתה, אבל הייתי חייבת ללכת לסדנאת יצירה שהייתה באותו ערב.

- - -

כל השולחן היה מכוסה דפים צבעוניים, מדבקות, פאצ'ים וכל טוב. גזרתי, הדבקתי, שיחקתי עם הצורות, התאמתי צבעים, פטפטתי עם הבנות שישבו איתי בשולחן. כשסיימתי להדביק הכל, יצא לי כרטיס ברכה ממש מרשים ומתוק. חזרתי לחיות ולהנות. התמלאתי כל כך ביצירה שחזר לי החשק, חזרתי לעצמי.  

במתחם ליד הייתה מסיבה ומתחם של אקרובלאנס. פגשתי אנשים שהכרתי קצת באירועים קודמים בעיר וחברה חדשה שאני מאוד מחבבת. חשבתי שאחרי הסדנא אני אחזור הביתה לעבוד בכוחות מחודשים, אבל הייתה אווירה מדהימה שעשתה לי כל כך טוב ומשכה אותי להישאר. בין האנשים פגשתי אותו שוב בפעם השלישית.

בפעם הראשונה שנפגשנו הוא עשה לי מסאז' קצר בעמדת מסאז'ים שהם התנדבו להקים באירוע הקהילתי. בפעם השניה נפגשנו בסיור ט"ו בשבט בגינה הקהילתית ופטפטנו והיה ממש נחמד. הפעם הזו, אנחנו חוזרים לדבר עם הגוף. אני נשכבת לו על הכפות רגליים והוא מרים אותי מעלה מעלה. שנינו עוצמים עיניים ואני מרגישה שאני מרחפת חופשיה בעולם. הוא מלמד אותי תרגילים יותר מורכבים שדורשים איזון ויציבות, ואנחנו נופלים זה על זו בחזרה למזרן, מחייכים וממשיכים לנסות שוב. הבחור שלי והחברה החדשה צופים בנו מהצד ואח"כ מצטרפים למסיבה. 

כל כך כיף לי לעשות איתו תרגילים, לרחף באוויר, להרגיש את החופש במרחב הקטן של המזרונים, ליפול יחד ולצחוק. בתרגיל האחרון קפצתי לו על הירכיים כשהגב שלי כלפיו והוא אחז אותי מהידיים, קצת כמו טיטאניק. כשנעמדתי חזרה על הרצפה הוא חיבק אותי מאחור, ואני התמסרתי לחיבוק שלו בטבעיות ובשמחה. הוא נתן לי הרבה חום ואנרגיות, ומהריגוש.

זה מוזר לי קצת. בדרך כלל קודמים הרבה מפגשים ושיחות וגישושים גופניים לפני ההתמסרות הזו, ועכשיו זה נורא מהיר אבל עדין מרגיש לי נכון בגוף.

הבחור שלי אמר שהוא נהנה לראות אותי ככה מרחפת מעל גבר אחר. זו פעם ראשונה שהוא נוכח בחוויה שלי עם מישהו אחר, ולא רק ממה שאני מספרת לו אחרי. מעניין איך זה יתפתח.