המילואימניק אוסף אותי מהרכבת, ואנחנו נוסעים כמעט שעה ארוכה לצימר הקבוע. בדרך הוא מדבר בנוסטלגיה על הפעמים הראשונות שנפגשנו בסדיר ועל המילואים הראשונים יחד, על ההתרגשות הגדולה שהייתה אז. אמרתי לו, לא הייתי בשלה אז לקשר שיש בינינו עכשיו. הוא אומר שהוא מבין את זה, אבל מתגעגע להתרגשות ההיא. אני גם מבינה. אפילו ברומנים סוערים אחרי כמה שנים ההתרגשות יורדת. אבל אני עדיין מתרגשת כשאתה מתקשר אליי אני אומרת לו, גם אני מאוד מתרגש נשמה שלי, הוא עונה.

-

הוא ממלא את הג'קוזי במים רותחים ועוזר לי להתפשט. הוא אוהב את המראה שלי, עם הסוודר האפור וצווארון החולצה המכופתרת שמתחתיו. אני רושמת לעצמי בראש לאמץ את המראה המחוייט לפגישה הבאה שלנו. אנחנו טובלים יחד במים רותחים שחמים אפילו בשבילי, ונרגעים. אנחנו מתחבקים ונצמדים וטוב לי להרגיש אותו קרוב אלי. אחרי הטבילה החמה אנחנו עוברים למיטה והוא ממשיך לפנק אותי ולא מוכן לתת לי לפנק אותו גם, כדי שלא יגמור. אחרי שהוא גומר עליי אנחנו נשכבים, ושומעים את הבחורה מהצימר ליד. קצת מוזרה הסיטואציה, אבל בעיקר מדגישה את העובדה שאני לא מצליחה לגמור איתו ואני יודעת שזה משגע אותו כל פעם מחדש. גם אותי.

עכשיו אני מפנקת אותו. מעבירה לשון חמה מפנים הירך ועד לקצות האצבעות, במקום הרגיש והמגרה שלו. כשהוא עונה לטלפונים בענייני עבודה אני מתגרה בו יותר, מלקקת ומוצצת כל אצבע ואצבע, מקווה שתיפלט לו איזו אנחה קטנה לטלפון. אבל זה לא קורה, הוא מתפתל מעט אך לא מוכן לשחרר ולאבד את השליטה. הוא ממשיך בשיחה עד שהצד השני מנתק, ורק אז פולט אנחה. 

-

בסוף הפגישה משהו משתבש בינינו ואנחנו מסיימים בטעם רע. אני מנסה להתקשר אליו למחרת והוא לא עונה לי. הוא שולח לי הודעה קצרה ונטולת גינונים אם התקשרתי ומה רציתי, ואני עונה שלא דחוף, שיתקשר בזמנו הפנוי. אני נכנסת לסרטים עם עצמי ומשתפת את הבחור שלי. הוא מנסה להרגיע אותי שבטח המילואימניק שלי עסוק ויחזור אלי בקרוב. אני מנסה להאמין לו אבל לא מצליחה. הוא מתקשר אלי אחרי יומיים ואני נרגעת כשאני שומעת אותו מדבר אלי שוב בטון האוהב.

- - -

אני והבחור שלי חוזרים לצימר שבו הוא הציע לי נישואים. אנחנו נזרקים בבקתת אבן במדבר עם אספקת עצים ללילה. כל כך רגוע ושקט בפיסת המדבר הזו. אני חותכת הר של ירקות שורש והוא מדליק את האש למדורה וגם לאמבט הקטן. אנחנו מכינים סיר פויקה ענק ואמבט עם מים לוהטים שלא מתקרר לרגע. הפויקה יוצא לנו טעים נורא ועם טעם של שטח ומדורה. אנחנו יוצאים לקור המדבר עם חלוק, מתפשטים ונכנסים לאמבט הלוהט ערומים. מעלינו פרושים שמים עם כוכבים עד אינסוף כמו שרק המדבר יודע להציע. אנחנו יוצאים ערומים ללילה הקר בלי לרעוד וחוזרים לצימר נעים וחם לא פחות. בלילה הזה הוא גומר בתוכי בפעם הראשונה מזה שלוש שנים ושנינו מתרגשים מהחוויה. חזרנו לעשות תינוק, או תינוקת. הוא רוצה תינוקת.

בשירותים של תחנת הרכבת אני מורידה את החצאית הפרחונית ונשארת עם השמלה הצמודה והקצרה. מפזרת את השיער האסוף ושמה אודם בולט. הוא מתבונן בי ארוכות ונפעם מהיופי שהיה מוסתר תחת המדים הרחבים במילואים האחרונים.

אנחנו נוסעים לצימר התורן, ואני לובשת חזרה את החצאית כשבעלת הצימר מקדמת את פנינו. אני לא מרגישה בנוח ללכת לידה עם השמלה הקצרה ובטח שלא עם המבטים שאומדים את הפרש השנים ביני ובינו. מה היא חושבת הקשר בינינו? נערת ליווי? מאהבת?

-

בתוך הצימר אנחנו מתיישבים על כוס תה וכמה נרות לאווירה. הוא מספר לי על הנכד החדש. על הבת שעושה חיל בצבא והלב מתפוצץ מגאווה. על הבן הצעיר שמכור למשחקי מחשב והם לא מצליחים לנתק אותו מזה. על הגרלת הלוטו האמריקאי והפרס האסטרונומי. אני שואלת אותו מה יעשה עם כל הכסף הזה? הוא מסתכל עליי מוזר ומתאר לי איך יקים חברת נדל"ן שתסחור בנכסים ותכניס לו עוד כסף. ואחרי זה, אני שואלת, מה תעשה אחרי זה? הוא יפסיק עם עסקי האירוח וישכן במתחם שלו חיילים בודדים. הוא מספר לי על החבר'ה הצעירים שמתארחים אצלו ואין להם מושג מההיסטוריה הישראלית, הוא היה רוצה ללכת לבתי ספר וללמד היסטוריה. סוף סוף משהו מבפנים.

הוא אומר לי שנורא נעים לו לדבר איתי ושואל אם הסיפורים שלו לא משעממים אותי. אני אומרת לו שלא, שכיף לי להקשיב לו ואני יודעת שיש לו הרבה חברים אבל לא קרובים שהוא יכול לשתף אותם. הסיפורים האלו פורשים בפני את החיים שלו ואני מרגישה עכשיו עוד יותר קרובה ומחוברת אליו.

אני מספרת לו על העבודה עם החבר'ה הצעירים שאני מלווה בתהליך השיקום שלהם, עוזרת להם להשיג את מטרות השיקום שבחרו לעצמם. העבודה איתם גורמת לי להתבונן שוב על האנשים החשובים בחיים שלי ולנסות לזהות מה הצרכים שלהם, מה יכול לעזור ולשפר להם את איכות החיים. אמרתי לו שהוא כל הזמן בשליטה, שהייתי רוצה שיוכל לפעמים להרפות מהשליטה, להשתחרר. הוא מחמיא ואומר שמתאים לי תפקיד טיפולי, ושקשה לו לשחרר מהשליטה.

-

אני שמה פלייליסט נעים ורגוע שבחרתי בקפידה לילה לפני, נותנת לו להשתרע על המיטה ומעסה לו את כפות הרגליים בחמאת גוף ריחנית. אני מבקשת ממנו להתנתק מהפלאפון בזמן העיסוי. הוא באמת מתנתק ממנו, אבל עונה רק לטלפון מאשתו. אני ממליצה לו לעצום עיניים ולהתמסר רק למגע, אבל נעים לו להתבונן בי. אנחנו ממשיכים לפטפט בנחת וברוגע. הוא מספר שהוא תמיד זה שמפנק את אישתו וגם את הבחורה הנוספת שהיה לו איתה רומן, ושזה לא ממש הדדי.

אנחנו מתפשטים ומתקרבים, אני נשכבת על הגב ופותחת מולו את הרגליים. הוא יושב ומתבונן בי, מספר לי על הקסם והעונג שבלשבת מול הרגליים הפסוקות שלי ולהתבונן בכוס המתוק. אני מבקשת ממנו לצלם אותי כדי לראות אותי ככה מהזווית שלו, וזה באמת נראה כיף. 

הוא מלטף אותי ומלקק אותי ומכניס ומוציא אצבעות עד שאני מבקשת ממנו להיכנס אלי, אבל הוא לא מסכים. הוא ממשיך ומוציא ממני גניחות ותחושות נעימות בכל הגוף עד שזה יותר מידי בשבילי ואנחנו עושים הפסקה קצרה. הוא שואל אם אני גומרת עם הבחור החדש, ואני עונה שלא, רק עם הבן זוג אני גומרת. הוא נכנס אליי וגומר ומשתרע על המיטה. אני נצמדת אליו בעדינות, מנשקת ומניחה את הראש לידו. 

-

אנחנו ממשיכים לדבר, לספר, לשתף. 

טוב לי איתו כל כך

אני מפנקת אותו בליקוקים ארוכים  

והוא נכנס אלי שוב

-

רגע לפני שאני נרדמת, אני מספרת לו על מחשבה שמטרידה אותי מאז הביקור אצל דודה שלי והחבר הנוכחי שלה בבית מלון. היא בת 50 ומשהו מטופחת ומושקעת והוא נראה מבוגר ומתקשה מעט בהליכה. פער השנים ביניהם היה לי צורם וישר גרם לי לחשוב על הקשר עם המילואימניק. אמרתי לו, יש בינינו פער של שנים, מה אני אעשה אם חלילה תתאשפז? אני אוכל לבוא לבקר אותך ולהיות איתך? והוא עונה שכן, שאציג את עצמי מהשלישות. אני ממשיכה להקשות עליו ומספרת לו על ספר שקראתי, על רומן מתמשך בין תיכוניסטית לפרופסור, ואיך בערוב ימיו הוא ביקש מהמטפלת שלו שתיצור איתה קשר כדי שתבוא לביקור אחרון ופרידה.

- 

באמצע הלילה הוא מעיר אותי משינה, מתנצל מאוד, אבל הוא דואג לאישה ולילדים שנשארו בלי הגנה בישוב שקרוב לקו התפר. אני מרגיעה אותו ואומרת שיעשה מה שמרגיש לנכון, שאני ילדה גדולה ואסתדר. במשך שעה ארוכה אחרי שהוא הולך אני מרגישה גם חסרת הגנה באמצע צימר גדול. הלב שלי דופק חזק ואני לא מצליחה להרדם.

-

בבוקר אני הולכת לבד לארוחת בוקר של בעלת הצימר, היא מסבירה לי פנים ומעודדת אותי לאכול מכל טוב.

אני אומרת לה תודה לפני שאני יוצאת לבוקר קסום במושב הירוק והשמשי.

מילואים ארוכים בפתח, ואני מתייצבת ליום קליטה של הגדוד. בדרך לשם אני עוד מדברת עם אחת הבנות שאני מלווה בעבודה החדשה. מכריחים אותה ללכת לכנס גדול עם אנשים זרים והחרדה החברתית שלה משתקת אותה. אני מנסה לשכנע אותה בעדינות ללכת אך כשהיא לא משתכנעת אני מרגיעה אותה ואומרת לה שלא בכוח, שזה יבוא בזמן שלה.

צוות השלישות הסדיר משתלט על הקליטה ההמונית ואני נדחקת לשוליים, עד שהפרטנר שלי לשלישות מילואים מוצא אותי, ויחד אנחנו צוללים לטבלאות אקסל אינסופיות וטלפונים. בין לבין פוגשת פנים מוכרות ומחייכת. בין לבין יוצאת לשמש ולספסל מצטרף בחור צעיר שמתאמן על מנגינות פלמנקו. המנגינות שהוא מפיק נעימות ומרגיעות, הן סוחפות אותי איתן וגורמות לי להקשיב לכל צליל וצליל. הוא עוצר לשאול אותי ואת הסדירה למעשינו. הסדירה בורחת מהעבודה, אני נהנית מהחופש מהעבודה. הוא ממשיך בשיר לטיני, מנגן והפעם גם שר. הקול שלו והמנגינה מושכות אותי עמוק ואני עוצמת עיניים, מרכזת בהם את כל תשומת הלב, מתענגת על כל רגע. אני כל כך נהנית שיוצאים ממני חיוכים וסומק לא רצוניים. קורה פה משהו לא רגיל, אני מרגישה, אבל שיחת טלפון מהפרטנר מפוגגת את הקסם ואני צוללת שוב לאקסל ולטלפונים.

- 

המילואימניק המקסים שלי מצטרף אלינו בצהריים, כשאני כבר עייפה מחוסר תזוזה ועם כאב ראש מתפתח. אנחנו עושים סיבוב קצר ומפטפטים. הוא כרגיל בענייני כספים והזדמנויות לעשות עוד כסף, ואני מספרת לו שהפסקתי עם המירוץ. שהסטנדרטים רק עולים ועולים, שצריך כל הזמן להתקדם לתפקידים עם עוד כסף כדי לממן את רמת החיים הזו, על חשבון החיים עצמם. אני מספרת לו שבעבודה החדשה אני לא מרוויחה הרבה כסף, אבל יש לי סיפוק ויש לי זמן פנוי אחה"צ ובסופי שבוע לעשות מה שאני אוהבת. שאני לא צריכה הרבה כדי להנות. מספיקה לי זריחה מהמרפסת, פריחה של הבזיליקום, חבר קרוב, ספר טוב וטיולים. 

- 

אנשים מנסים להבין את המעבר מההנדסה לעבודה הטיפולית החדשה. ככל שהזמן עובר אני מרגישה יותר ויותר במקום שלי, ונופלים לי אסימונים מה לא עבד בשבילי בעבודה הקודמת ולמה פה אני פורחת.

נתחיל מזה שלחץ, מולטיטאסקינג ואינטנסיביות הן מילים שלא מיצגות אותי, הן הפוכות ממני. אני צריכה את הזמן להתבונן ולהקשיב בתשומת לב לאדם, למנגינה או לנוף שמולי. אני מתעקשת להקשיב לפודקאסטים ולדבר עם חברים טובים בטלפון בלי לעשות שום דבר אחר במקביל, זה עוזר לי להיות נוכחת כאן ועכשיו ולקחת מהם כל מה שאפשר ולתת את כולי באותו הרגע. אמנם אני לא מתרגלת מיינדפולנס בקביעות, אבל נראה שזה מחלחל ליומיום שלי ועושה לי טוב.

נמשיך בזה שאני כבר לא מנסה לשפר את הדברים החלשים שלי (לחץ, אסרטיביות) אלא מחזקת את הדברים החזקים שלי (הקשבה, התבוננת, סקרנות ואהבת למידה). אני מרגישה כאילו אני משייפת ומשפרת את התכונות החזקות שלי עד לדרגת אומנות וזו תחושה מדהימה. 

סביבת העבודה שלי היא חלק בלתי נפרד: אני מסתובבת ויוצאת עם המשתקמים החוצה, סופגת שמש, מזיזה את הגוף במקום להרדם מול המסך או בישיבות. הצוות שמקיף אותי הוא מדהים, מלווה אותי מבחינה מקצועית כשאני צריכה אבל נותן לי את החופש והיצירתיות לעשות עם המשתקמים פעילויות מחוץ לקופסא. הצוות קטן ואני מחוברת לכל אחד מהם ברמה האישית, כיף לי איתם.

יש לי מוטיבציה פנימית להיות במקום שאני נמצאת בו, ללוות את האנשים שלי בתהליך השגת המטרות שלהם, לשאול את עצמי ואותם איך עוד אפשר לקדם אותם? ללמוד עוד ולקבל כלים שיעזרו לי לעזור להם. וזה מקרין גם לחיים האישיים שלי ולחברים הקרובים שלי.

טוב לי