אני לא אצטרך יותר לקום לפני הזריחה.

לא אצטרך לשכנע את עצמי לקום ולא אנסה לעבוד על עצמי שאם אני אירדם אני אצליח לקום בעוד חמש דקות. לא ארים מעליי את השמיכה, אצא מתחום המיטה בקור המעצבן ואקח מהשולחן שלייד המיטה את המדים שהכנתי מראש אתמול, איתם אני אלך לכיוון המקלחת. לא אתקלח חמש דקות, אעלה מהר על מדים ובדרך למטבח אגנוב איזו הצצונת בראי ואראה שם זומבי שעדיין לא התעורר.

לא אקח מהמטבח את הקפה שאמא שלי הכינה לי ברוב טוב ליבה (למרות שהיא יכולה הייתה בכיף להמשיך לישון עוד לפחות שעה), ואצא לכיוון הטרמפיאדה, שם אעמוד בקור של שעות הבוקר המאוד מוקדמות בשומרון ואקווה לטוב. לא אעלה על טרמפ לרכבת של שבע ועשרים, וכשארד אראה שיש לי עוד חמש דק' ואז אתחיל לרוץ לכיוון התחנה ואגיע ברגע האחרון, רק כדי לגלות שיש תור מטורף של חיילים במכונת הכרטיסים, וכולם מחכים שהאזרח האדיוט שנמצא בראש התור ימצא את תחנת קריית גת בצג המגע של המכונה, ואח"כ יעביר את כרטיס האשראי שלו על הצד הנכון. לא אאסוף בלחץ את שני העיתונים הגרועים שמחלקים בתחנה ואעלה בהתנשפות לרכבת, שכמובן כל מקומות הישיבה בה תפוסים. לא אנסה לקרוא את העיתון בעמידה כשביד השניה יש לי עוד עיתון (משימה קשה ביותר מבחינה קוארדינטית, אגב).

במהלך הנסיעה ברכבת המירס שלא יהיה לי לא יצלצל, ואני לא אענה לו ואשמע בצד השני של הקו את פקידה X בוכה שיש לה חום וכואב לה הגרון, אז היא רוצה אם זה אפשרי לא להגיע למשרד אלא למרפאה, ואני לא אצטרך להתעמת איתה על למה, אם היא מרגישה כל כך לא טוב, היא לא התקשרה אליי כבר אתמול בערב כמו שביקשתי עשרות פעמים, ובסוף כמובן לוותר לה ולאפשר לה ללכת למרפאה ולהוציא כמה גימלים (למרות שבשמחה הייתי מאשר לה יום חופש אם היא הייתה מתאמת מראש, וככה משלבת בצורה הגיונית בין היציאות שלה באמצע השבוע ובין העובדה שהיא חיילת בצה"ל).

לא אחלוף עם הרכבת ליד תחנת בני ברק, כשמצד שמאל אראה את מקום העבודה העתידי שלי, ואמשיך על כל תחנות תל אביב עד תחנת ההגנה. כשלא ארד בתחנת ההגנה אני לא אוציא את הדיסקית מהכיס ואענוד אותה לשם השלמת הדיגום, למרות שאף פעם אין משטרה צבאית באזור הזה. לא ארד במנהרה שמימין לתחנת ההגנה (שדוד הגאון גילה לי עליה מתישהו במהלך השירות) ואקח משם אוטובוס שיקרב אותי לבסיס, ואז אחליף עוד אוטובוס שמגיע לבסיס. על האוטובוס אני לא אפגוש חיילים אחרים מהבסיס ולא אדבר איתם על כמה זה מבאס לקום כל כך מוקדם בבוקר ועל עוד כל מיני נושאים יומיומיים שהיו בבסיס לפני שהגענו אליו וישארו אחרי שנעזוב אותו, לעולם יתסכלו ולעולם לא ישתנו. לא נצטרך לשמוע את מיטב הזמר הערבי של ימינו, בוקעים מהספיקרים של הניידים של נערי יפו שישבו איתנו באוטובוס וישימו את השירים האלה ליידנו בכוונה בפול ווליום (צריך להרוג את מי שהחל לשווק ניידים עם ספיקרים לקהל הרחב). אני עדיין לא אהיה ער אגב.

לא ארד מהאוטובוס ואלך לכיוון הבסיס שעמד על רגליו הרבה לפני קום המדינה, ואף אחד לא מבין איך הוא עדיין עומד. לא אחלוף על פני הש"ג, בו אצטרך להידחף בתור בין משפחות שלמות האוחזות בשקיות אימתניות ומוסרות את פרטיהן לשוטרים הצבאיים במסוף ולא מאפשרות מבחינת מקום לחיילים המשרתים בבסיס להיכנס. לא אכנס למשרד, אזרוק את התיק בחדר שלי, אכנס למזכירות, אומר שלום בחיוך (ולרוב לא אקבל כזה בחזרה) ואאסוף את ההודעות והפקסים שהמשפחות המעצבנות (מה לעשות, זו האמת) משאירות לי.

לא אעביר את היום במעבר על עשרות תיקים, טלפונים לעשרות משפחות, גורמי רווחה, גורמי בריאות הנפש, גורמי שיקום וגורמי שמיים. לא אשתמש ברשת הצה"לית, לא אתן מענה לקצינים שכל כך נהנים מאי הצורך לחשוב בעצמם על תשובות לשאלות שהם מעלים בפניי, כאשר תוך כדי כל האמור בפסקה הזו עד עכשיו, מתנגנים אצלי בחדר מיטב שירי המיינסטרים של ימינו ושל ימים עברו בתחנה הכי מעצבנת במדינה (שגם היא, מה לעשות, צבאית).

לא אביא ממשרד מפקד המחנה את ארגז הסנדוויצ'ים והסלטים שאנחנו מקבלים כתחליף לחדר אוכל נורמלי כדי לגלות שאין בהם שום דבר שאפילו קרוב להגדרה "מעורר תיאבון", ואז לא אלך לאחת החומוסיות מסביב לבסיס שלנו, לפתוח שולחן.

לא אעביר את היום הארוך הזה, שהוא רק אחד מתוך מאות בשירות הצבאי העצום שלי, אלוהים יודע איך, עד הערב, בו אחזור הביתה, אעשה כל המאמצים להביא את עצמי למצב שאני עוד בכוחות לעשות אימון (אגב, בריצה אתמול, שאלתי את עצמי "אימון לקראת מה?" למה אני קורא לזה אימון בכלל?), ואחר כך לעבור על המחשב כמה שעות, עד שהראש שלי יהיה כבר פחות עמוס בכל מה שעבר עליי היום, שאני יכול גם לישון כמה שעות. עד היום הבא, שבו יקרה בדיוק אותו דבר.

כי מהשבוע הבא אני יוצא לחופשת שחרור. זה לא נתפס, שלוש שנים עברו כל כך מהר? כל כך הרבה קרה, ולפעמים מרגיש שכמעט כלום. הזמן, רוב הזמן, עבר בטיל, אבל לפעמים לא זז. ועכשיו זה מרגיש כאילו הכל קרה ביום אחד ארוך.

ומעכשיו, הכל הולך להיות ברגוע. אני אקום כשכבר תהיה שמש בשמיים, אלבש מה שאני רוצה, אסע לעבודה במרחק שהוא חצי ממה שעכשיו, ארוויח בערך פי 15 ממה שעכשיו, אבנה את עצמי ואתקדם לאנשהו. אני אצא לבלות יום לפני, אם אני ארצה. אני אבחר את הדרך שלי להירגע בסוף כל יום, אם אני ארצה. חוזר לחיות, בדרך שלי.

כמעט חתמתי קבע, אבל עכשיו אני יודע שעוד כמה חודשים לא היו מקדמים אותי לשום מקום, בטח לא לעומת מה שמחכה לי בחוץ. חופש. שקט, אמיתי.

ואלוהים יודע למה, אבל באמת ובתמים שזה מרגיש כל כך מוזר. אני לא מרגיש שזה באמת מה שאני רוצה שיחכה לי, לא מרגיש שאני רוצה לעזוב את כל הטירוף הזה בצבא, שכמה חודשים לפני שהתחלתי אותו בכלל לא האמנתי שאעמוד בו. כמו ילד שלא רוצה להיכנס לים בהתחלה, וכשההורים קוראים לו בסוף, הוא לא רוצה לצאת. לא יודע למה...

אבל יהיה טוב בסוף, וכל סוף הוא התחלה חדשה. וזה הסוף. ותכף תבוא ההתחלה. ואני מפסיק לדבר בקלישאות מ-עכ-שיו.