ממש כמו ב"פרא", שם אדם רוטשילד גמר סיפור מסוים שלו, והיה חייב לקפוץ אל הסיפור הבא, גם אני. אלא שבשונה מאדם, אני ידעתי מראש מה יהיה הסוף של הסיפור הנוכחי, וגם מתי הוא יגיע. זה נתן לי נקודות יתרון בהמצאת סיפור חדש בשביל עצמי, אבל כאן נגמרים הדברים שהגורל יכול היה לעשות בשבילי, והייתי צריך להמשיך בעצמי.

בכל הסיפורים שסיפרתי לעצמי עד עכשיו, אלמנטים של עצלנות תמיד השתקפו באיזושהי צורה, לפעמים בתדירות גבוהה יותר ולפעמים פחות. בג'מייקה למדתי שיעור חשוב על מתי כבר לא טוב להיות עצלן: כשצברתי כמות בגדים לכביסה, מאליקוט הציע שאני אאסוף את הבגדים בקערה וארד עם אבקת כביסה לנחל שמאחורי הבית שלו כדי לעשות כביסה ועל הדרך גם טבילה קרה וטובה. השמש בחוץ הייתה בשיאה ואין ספק שזה היה הזמן הטוב ביותר לביצוע המשימה. אבל הייתי כולי ברגוע ולא ממש היה לי כוח להתחיל לקום לסדר, ללכת, לכבס; כעבור שעה מאליקוט בא אליי עצבני ואמר "עוד לא קמת? למה אתה מחכה?" עניתי לו שהספרדים בנגריל אמרו לי שבג'מייקה הכל איטי. הוא הסתכל עליי בפנים רציניות ואמר שזה לא שהכל איטי, כמו שברגע שכבר עולה הצעה לגשת למשהו, צריך לעשות אותו עד הסוף, ולהיות מאוד enthusiastic.

היה לי מאוד ברור שאין טעם לחכות שייגמר הסיפור כדי להמציא את הסיפור הבא. בכלל, אני חושב שזה כל כך מיותר (לפחות בשבילי, זה מאוד נפוץ לצערי) להשתחרר ואז להתחיל לחשוב מה לעשות הלאה, ואז בלי לשים לב עברה חצי שנה של חוסר מעש. לכן כבר לפני חודשיים ניגשתי לחדר הא"ח הגדול ושאלתי אותו אם לדעתו יש משרד שיוכל להעסיק אותי כטרום מתמחה למרות שעוד לא התחלתי לימודים. ישר עלה השם של ז"פ, זו הייתה האופציה הראשונה. לא יודע למה, אבל הייתה לי הרגשה עוד לפני השיחה איתו שבסופו של יום אני אמשיך למשרד הזה. הא"ח הרים טלפון לז"פ ושאל לגביי. "הוא כמו מי שהיה לפניו בתפקיד?" שאל ז"פ, או כך לפחות אני מניח ששאל, כי הא"ח ענה לו: "הוא מוכשר כמוהו, הוא חכם כמוהו. הוא לא פלצן כמוהו..."

"תרים לו טלפון, ותקבעו", סיכם בפניי הא"ח את תוצאות השיחה.

ראיון העבודה היה למחרת. וכנראה שלמרות שמשכו אותי לא מעט עם תשובה שם, בסופו של דבר הלך לא רע, כי חודשיים וקצת עברו, והנה אני. לא עוד קצין (ה)ניהול ו(ה)עוזר (ה)משפטי, זה הסיפור הישן. מילאתי אותו בפרטים (שאמנם חזרו על עצמם רוב הזמן אבל עדיין פרטים), עד הוא שחק אותי לגמרי, "עשה אותי חצי משוגע" כמו שהגדיר טוב ממני קודמי בתפקיד.

מתחיל סיפור חדש. עכשיו אני legal assistant, אולי הראשון שהגיע בלי לימודים אקדמאיים לתפקיד הספציפי. רק שלושה חצאי ימים במשרד, והם מרמזים היטב על מה שהולך להיות הלאה, לפחות בהתחלה. טחינת צעירות.

אבל זה פשוט לא מפריע לי. הרי התחלתי סיפור חדש, וסיפור חדש מתחילים מההתחלה. אין מה לעשות. כמה זמן תהיה ההתחלה הזו? אני לא יודע. אבל אני מתכוון להתקדם בעקבותיה, ממש לא ללכת אחורה. כל כך כיף לרדת בתחנת בני ברק, ללכת ברגל דרך הפארק, לעלות במגדל המגניב לקומה ה16, לבוש מהודר, ולא על מדי צבא בלויים עם נעליים גבוהות, כבדות ומטונפות. מבסוט. מקווה שיישאר ככה.

ומקסימום, נתחיל סיפור אחר...