RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2008
עד מתי....
אני חושב שכבר מותר לי להגיד את זה, בתור ל"א (לפני אחרון). מדהים, אני עובר על פוסטים שלי מלפני שנתיים ולא להאמין שנשאר לי רק קצת יותר מחצי שנה לשירות. זה לא הזמן לסיכומים, אבל אני יכול להגיד שאין ספק שהשירות מאוד, אבל מאוד שינה אותי. וגם עברתי הרבה תהפוכות - חשבתי כבר מתחילת השירות על האופציה של קצונה (שהתבררה כהרבה פחות זוהרת משעשיתי אותה), ובסופו של יום הסתפקתי בתקן קצין (שהפריווילגיה הכי גדולה שהוא מקנה, שגם היא בעצמה לא תענוג כזה גדול, היא מירס). היחסים שלי עם רוב הפקודות שלי ידעו הרבה תהפוכות, והרבה לרעה, אבל אני יכול לומר בגאווה שיש לי איתן יחסי עבודה מעולים, וזה מאוד משמח אותי. זה הניצחון האמיתי, הסמל לכך שאני מסוגל להיות מנהל טוב, וזה מצחיק כי מעולם לא חשבתי על האופציה של ניהול או הנהגה לפני כן. והנה אני מתחיל לדבר בסיכומים, כשעוד לא קיבלתי סמ"ר אפילו..
האופציה של קבע בלי קצונה (עם כל הקלישאות מסביב לנגדוּת), עלתה גם היא. והאמת שלא רק שהיא לא גרועה בשביל לחסוך לכמה חודשים קצת כסף לטיול הגדול שאני מתכנן, היא אפילו מסתמנת עבור המפקדים שלי כמצרך הכרחי, כי מי יודע מתי יבוא לי מחליף, וכמה זמן יקח לחפוף אותו...
אבל זה כבר מרגיש יותר מדי כמו הסוף. סוף השלב הזה בחיים שלי שנקרא צבא, ותענוגות האזרחות כבר קורצים לי יותר מדי..
זה מוזר, חשבתי שקיבלתי כיוון לחיים מצבא, שמסלול החיים שלי, שכנראה הוכתב אחרת אין לי הסבר לאיך הגעתי לפרקליטות, מייעד אותי ללמוד משפטים, להיות עו"ד, לעשות מילואים בסנגוריה, קורס קמ"שים במילואים וככה להוציא את דרגות הקצונה שלי. והנה אני מוצא את עצמי באותה נקודת פתיחה, מתלבט, אומר לעצמי שמשפטים זה נחמד, והולך לי טוב עם זה, אבל תוהה האם זה החלום שלי בחיים, אם זה באמת מה שאני רוצה ללמוד ובזה אני רוצה לעסוק בעתיד.
תקופה מבלבלת, מיוגעת, עמוסה, מעניינת לפרקים ומשעממת לפרקים אחרים. ושאלה אחת גדולה מעל הראש: עד מתי...?
"עד
שיימצא מקום אחד לשנינו
לא אשקוט, ואף לרגע לא אנוח
עד
שייעלמו העננים בינינו
לא אפנה לשום רוח
עד
שיידלק כוכב ראשון עלינו
לא ארפה, עד שליבי ירגיש בטוח
עד
שהפרחים יאירו את עינינו
עד אשר יבוא היום...
את, ודאי שוב מחייכת
וחושבת שאני תמים
אולי, אבל אינך הולכת
את נשארת, את מולכת
לתמיד
עד
שהעורבים יניחו לשדותינו
לא אישן, אשב לייד חלון פתוח
עד
שהיונה תשוב אל גג ביתינו
עד אשר יבוא היום...
את, ודאי שוב מחייכת
וחושבת שאני תמים
אולי, אבל אינך הולכת
את נשארת, את מולכת
לתמיד
עד
שיימצא מקום אחד לשנינו
לא אשקוט ואף לרגע לא אנוח
עד
שייעלמו העננים בינינו
עד אשר יבוא היום..."
(מתי כספי - עד | מילים: אהוד מנור | לחן: סשה ארגוב)
האמת, השיר הזה ממש לא מדבר עליי בזמן האחרון. שמעתי אותו בטרמפ לפני כמה זמן, והוא לא יצא מהראש... בשיר הזה דומה שיש יותר רגש ממה שהוא יכול להכיל. חורפי משהו, וכשחושבים על זה אני באמת לא עושה מספיק עם הקיץ הזה בחוץ...
לקח לי קצת יותר מחודש לכתוב על תגלית. אני חושב שגם אם הייתי כותב על זה עוד שנה זה לא ימצה את החוויה. מדובר בחוויה מרוכזת במיוחד, שלפרק אותה לגורמים בתוך הראש עושה את הראש די כואב, ולכן אני לא מאמין שהפוסט הזה ייתן למישהו קצה חוט על מה זה תגלית...
תגלית הוא פרויקט נדיר, שלבטח בפרספקטיבה של חמש עשרה שנים קדימה ייזכר בתור הפרוייקט שהציל את הזיקה היהודית בגולה, ואולי גם אצלנו. כי הסטודנטים היהודים שמגיעים לכאן מהתפוצות הם לא היחידים שלומדים ממנו על המדינה הזאת ועל עצמם, זה נכון גם לגבינו, החיילים והסטודנטים שמצטרפים אליהם.
זה אולי היה שונה מאוד מהציפיות שלי, אבל מיוחד, מפתיע, ומאוד כיף.
פגשנו את הקבוצה של ארבעים האנשים הכי פסיכיים שפגשתי בחיים שלי (ופסיכים דופקים לי בדלת של המשרד כל בוקר, כן?) בתחנת דלק לייד דימונה. כבר בכניסה לאוטובוס אתה חוטף את השוק של החיים, וכבר שם מתחיל הטיול, שלעתים די קרובות לא מרגיש כמו טיול בארץ שאתה מכיר; קשה למצוא מקום לשבת בו, ולא בגלל שעמוס (יש מקומות לשמונת החיילים הנוספים בדיוק), אלא בגלל שכולם רוצים שתשב ליידם. טוב, אולי לא כולם, אבל כל מי שמציע/ה כל כך נחמד, שאתה לא יודע איפה לבחור. ואז אתה שומע מהרמקולים שמעליך את המדריכה מדברת באנגלית, ומההלם אתה לא מבין את כל מה שהיא אומרת, רק רואה את כולם צוחקים מסביבך, אז מבין שזה כנראה לא הכי רציני (בהמשך אתה מגלה שהבנת לא נכון, כי המדריכה צינית בדרכה, אבל במיקרופון היא הכי רצינית שיש, וזה הם שלא לוקחים אותה ברצינות).
אמרו לי שהשאלה הראשונה שישאלו אותי בתור חייל כנראה תהיה "כמה אנשים הרגת?", אבל משום מה השאלה הראשונה שנשאלתי הייתה אם אני יודע איפה אפשר למצוא חשיש טוב. כשעניתי שלא, הם היו מוכנים להתפשר גם על חשיש לא טוב. ידעתי שהתמונה עם הראסטות בפייסבוק היא לא רעיון טוב. איזה מין חייל אני אצא? תשובה חיובית לשאלה בכלל לא באה בחשבון, אבל זה נתן לי כיוון טוב לאיזה קבוצה פסיכית יש לי כבר בהתחלה.
יורדים אחרי שלוש דק' נסיעה בממשית, מאהל בדואי. חצי שעה של רכיבה על גמלים, אומרים לך, ואחר כך ארוחת ערב. אתה הולך לאוהל, לשניה, באמת שלשניה, להיפטר מהמדים - אבל בחזור מגלה שהקבוצה כבר לא שם. יושבים אני ועידן עם המדריכה האמריקאית, שמסתבר שמבינה עברית לא פחות טוב ממך כי היא גרה כאן עד כיתה ו' וכיום בעיצומה של עליה, והיא מספרת לך על הקבוצה, מספרת לך על ים המלח יותר מוקדם באותו יום ועל זה שלא היה אכפת לה להשאיר שם כמה אנשים. היא לא מספיקה לסיים את הסיפור וכבר הקבוצה חוזרת. עאלק חצי שעה...
חוזרים ועושים את מה שבאורנים החליטו לקרוא לו "מידל סשן". יושבים במעגל, כל אחד מציג את עצמו ומספר משהו על מה שעבר עליו מאז תחילת הטיול ולמה הוא מצפה. אבל קודם כל החיילים מציגים את עצמם. הקימו אותי ועמדתי במעגל, מסביב ל45 אנשים (40 בקבוצה יחד עם יעל המדריכה הישראלית, שני המדריכים האמריקאיים, ולדי המאבטחובש ודולב (ישו) המאבטח המסופח, שעשה את הטיול לעוד יותר מצחיק ממה שהיה גם ככה). לא הספקתי להגיד את השם שלי וכבר כולם צועקים חזק: "גיל! גיל! גיל! גיל!" בלי הפסקה. דפוקים..
אף אחד שם לא מצפה שתזכור 40 שמות ו40 אנשים במשך כל הטיול. עד עכשיו אני לא זוכר את כולם. אבל עלו שם דברים באמת מעניינים: מיצ'י, בחור בן 25, הציג את עצמו ואמר שאם לפני שנה היו אומרים לו שהוא הולך לטייל לישראל, הוא היה קורא למי שהיה אומר לו את זה שקרן גמור. דאסטין, החבר הכי טוב שלו, אורטודנט לעתיד ובן 25 גם הוא, הציג את עצמו בתור הבעלים של האתר סבבהטיבאגס דוט קום, והוא רוצה שכולנו נשתתף בו. כולם צחקו, וגם אני כי היה משהו מצחיק באיך שהוא אמר את זה. אבל רק בהמשך הבנתי מה כל כך הצחיק, ובאמת שכל מילה נוספת מיותרת; אדם, שישב ליידי והתפעל לחלוטין מזה שאמרתי לו ששנתיים אני כבר מחכה לצאת לפרויקט, סיפר סיפור שהדהים אותי: הוא הגיע לכותל, ומסיבה שהוא לא יכול להסביר, הוא פשוט התחיל לבכות. כל החיים הוא שמע על המקום הזה, ולהגיע לשם פשוט פתח לו את הברזים...
ג'נה, בחורה שאני מחפש דרך להגדיר אותה חוץ ממכוערת, אבל לא מוצא, סיפרה קצת על עצמה ועל כמה שהיא מאושרת שהקבוצה התגבשה כל כך מהר, נשאלה על ידי אחד מהשיא של המופרעים בקבוצה, רביעיית חברים המכונה "הבוקה בויז", מה המטרות שלה להמשך הטיול, והיא ענתה לו: "אתה יודע מה אני מחפשת..." ושוב כולם צחקו.
טיול במדבר בערב, זמן חופשי. שם אני פוגש את שני האנשים האהובים עליי מהטיול, זוג בשם זאק ומארלה, שהחליטו לקרוא להם בהמשך "זארלה", כי הם במילא כל הזמן ביחד. הם מתים על רגאיי, סטלנים מאוד, ואנשים באמת באמת טובים, שאני ממשיך לשמור איתם על קשר.
בהמשך הלילה, אחרי ארוחת ערב בדואית די חזקה שהבנות שישבו סביבי ולא הפסיקו לשאול אותי שאלות החל מאיך בכלל אוכלים אותה ועד האם הייתי בארה"ב ומתי אני בא לבקר, לא יכולתי לצאת מהבקשה שלהם שאשיר להם משהו. אבל מה, אין כלים. 40 אנשים ואף אחד לא יודע לנגן. אז הביאו את ריצ'י, שעשה ביטבוקס לא רע וזרמתי על זה עם "רבולושן" של דניס בראון, ואז עם "נאטי דרד" שלי עם קצת עברית ועם עוד שיר יפה של טאורוס ריילי, וקיבלתי פול כפיים. הכי הם אהבו את הזה בעברית, אבל זה לא שהם הבינו טוב יותר את הפטואה. הם בכלל לא יודעים מה זה פטואה...
וכל זה רק מספר על הלילה הראשון, לילה שלא היה לו סוף, לילה שישנתי בו רק חצי שעה וקמתי הרבה לפני הזריחה, כדי שאת הזריחה נוכל לראות במצדה יום אחר כך. וניסע לאילת, ואז יום אח"כ למצפה רמון, שדה בוקר ואז ירושלים, ויומיים אח"כ לקיבוץ חוקוק (שבחיים לא הייתי בו לפני זה) וטבריה וחיפה ואז שוב לירושלים. ונחגוג לחברים מהקבוצה יום הולדת בסיגנון ישראלי עם כל המשחקים שהיו לנו כילדים (פעילות שנקראה "דה ריזון וואי איזראלי פיפל אר סוו פאקד אפ" והצדיקה את שמה ללא ספק). ונתפלל איתם בכותל ואח"כ נרקוד במעגל לשיר "דוד מלך ישראל". ונצא לרקוד איתם ואני ארקוד עם הבחורה הכי יפה בקבוצה צמוד צמוד, בחורה שבגלל שלא זרמה עם אף אחד אמרו עליה בסוף שהיא והמדריך הם most likely to come out..
והיו עוד כל כך הרבה חוויות מדהימות, כל כך הרבה קשרים שנוצרו וכל כך הרבה מקומות שרואים בזמן כל כך קצר. 8 ימים. זה הכל, וזה כל כך המון. חוויה דחוסה כמו פחית שימורים עם ואקום ממש חזק. הרגשה של אזרחות שוב, אם לא מחשיבים את היום הבאמת קשה של הביקור ביד ושם והר הרצל. וכל זה בתוך מסגרת צבאית.
זה טיול שלדעתי כל חייל שמבין אנגלית בסיסית ומסוגל לייצג את המדינה שלנו (שזה בהסתכלות מאוד צרה אומר בפשטות לא לומר שום דבר מטומטם על המדינה שלנו, להביע דעות פוליטיות ולהיות מסוגל להתמודד עם שאלות על למה אין שלום עם הפלסטינים. וכמובן לא להגיד לקבוצה איפה אפשר למצוא סמים, שלא לדבר על לעשן את אלה שהם ימצאו בלעדיך) חייב לעבור, ואני מאחל אותו לכל אחד שעונה על הקריטריונים המאוד לא מסובכים.
כמעט שנתיים וחצי חיכיתי לצאת לתגלית, ומוזר לי להיות אחרי הכמיהה הזו לצאת לפרויקט הזה, שאמור להיות פסגת השאיפות של כל חייל אם מדברים על שבירת שגרה. נשארתי עם זכרונות טובים, ועם כמיהה מטורפת לעבור את החוויה הזאת שוב, דבר שכנראה כבר לא יקרה. גם ככה יש פחות מדי הקצאות ויותר מדי אנשים שרוצים לטייל עם אמריקאים בארץ...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
