בשבועות האחרונים חלה ירידה בתדירות של אימוני התעופה שלי, ואני לא אוהב את זה בכלל. וזה למרות שעל פניו, זה די באשמתי. אני פחות סוחב את עצמי החוצה אחרי יום עבודה מפרך של איסוף חומר, תחקירים, כתיבה והפעלת המוח שלי שעות נוספות, כדי לצאת לשעה קלה ולטוס, לחזק גם את הגוף וגם את הנשמה. פשוט אין כוח, לא קשור לפיזי.

דווקא היום היה לי די קל לצאת לטיסה לילית, מהרגע שהחלטתי ללכת על זה. עשיתי חימום קל של הגוף, כי לא יוצאים לעוף בלי זה. יצאתי החוצה אל האוויר הקר מאוד של תחילת החורף (שהוא לעתים אפילו יותר קר מזה של אמצע החורף, כך אמר לי פעם חבר מטאורולוג), כמה צעדים על האדמה, ואז מין "היכון, הכן, צא!" של מרתון, והרגליים מתנתקות מהקרקע. ואז אסור להפסיק, אפשר להפסיק אבל פשוט לא. ממריאים מעל האדמה, ומתחילים להקיף את העולם לסיבוב, או שניים, או עשרה.

עכשיו תרשו לי להבהיר לכם (אני מניח שרוב הקוראים כאן, אם עוד יש כאלה, לא מתנסים באופן פעיל בתעופה עצמאית) משהו על הקפה של העולם: זה ממש לא מה שמראים בכל הסרטים שעשו עליי. העולם, כידוע, הוא לא בגודל של כדור מתנפח שנשים עושות איתו פילאטיס, ואני צריך לעשות חתיכת סיבוב כדי להקיף אותו. במציאות, הקפה לוקחת הרבה יותר משנייה, והסיבוב הוא לא של 360 מעלות. זה יותר דומה לספירלה שצורתה טורנדו כפול (מתחיל בקטן והמעגל מתגבר מעלה תוך כדי סיבוב, ואז אותו דבר כלפי מטה).

אני אוהב לשיר לעצמי בלב תוך כדי תעופה, ומניסיון, זה מאריך את משך התעופה באופן בלתי מודע. זה מרגיע אצלי את כל המערכות בגוף, כשהן רוצות ללחוץ עליי הכי חזק ויש צורך במאבק של ממש. בעיקר שירי רגאיי, גם דברים ישנים של שב"ק, ביטלס, ומה שעובר בראש, ומשתלב לי טוב עם המהירות (לפעמים השיר מתאים עצמו למהירות ולהיפך). שרתי והסתכלתי קדימה, במהירות האור, כשהאוויר הקר ממלא לי את הגרון, את פנים הגוף, מקיף אותי.

כבר אפשר היה לראות את הירח יותר מקרוב, הוא היה ממש גדול. ואז שמתי לב שמתחתיי יש זוג שמסתכל גם הוא על הירח ועושה עם הידיים תנועות התפעלות כאלה שבאות לסמל שהוא כזה גדול, והבנתי שכולם רואים את הירח ככה הערב, כאילו הוא יותר קרוב. "ירח מג'נון", קרא לזה מג"בניק שנסעתי איתו פעם, שזה אומר ירח שבלילה שלו כל הדברים הכי משוגעים ולא צפויים קורים.

אנשים נוטים לחשוב שלעוף ככה לא מאמץ את שרירי הבטן והחזה כמו נניח שחייה. כמה שהם טועים. עוד לא גמרתי חצי סיבוב וכבר כולי הייתי עם שרירי חזה תפוסים כאילו שפוצצו אותם באגרופים. "לא נורא", עודדתי את עצמי, "זה סימן שאתה חי". לא ייחסתי לכאב חשיבות רצינית מדי, והמשכתי לעוף לי. הגעתי לנקודה שהיא לא הכי גבוהה, אבל מבחינתי היא מסמלת סוג של פיסגה. הנוף עוצר נשימה - רואים את כל אורות הערים, שטיחים של שדות חקלאיים, שווה את כל התעופה עד לכאן. מהפיסגה הזו אני כבר עושה יו-טרן ויורד את כל המסלול שעשיתי עד למעלה. הירידה אף פעם לא קשה מדי, אבל אז יש עוד חלק שאני לא עובר דרכו בדרך למעלה, שכולל עליה קטנה. העליה הזו היא קנה המידה לסרגל המאמצים האישי שלי, ולפיה אני יכול להרגיש בדיוק כמה אני בכושר. והיום הייתי לגמרי מטושטש ובלי אנרגיה יחסית לכושר שצברתי עד ממש לפני כמה שבועות...

אחרי שתי הקפות של העולם במהירות עצומה, הבנתי שאני לא אוכל להמשיך ככה, במהירות הזאת, והעברתי ל"טייס אוטומטי" - שזה נראה ומרגיש כמו הליכה, רק באוויר. כל השרירים שלי היו מתוחים, באמת, הרגשתי כל שריר בגוף. הרמתי את הידיים למעלה ומתחתי את כל הגוף, בלי להפסיק. הרגשתי חי, עייף אבל חי. התחלתי לעלות ושוב הגעתי לאותה נקודת פיסגה שאני כל כך אוהב. ואז חשבתי, מה יקרה אם יבוא אחד מהאויבים שלי לכאן ברגע זה, גם הוא בתעופה, בלי הכנה מראש כלשהי. ובלי שיהיה לי אכפת איך זה ייראה בפני מי שלא יהיה, התחלתי לתת אגרופים ובעיטות באוויר. חזק, ברצף, מכל מיני כיוונים. כשסיימתי עם זה הבנתי כמה לפני כמה דקות רק חשבתי שאני מרגיש חי. עכשיו באמת הרגשתי חי בכל מקום בגוף, ממש כמו שגבי ניצן תיאר בפרא בצורה מופלאה איך אדם רוטשילד הגן על הכלב שלו מפומה קטלנית במדבר, התחיל ליילל כמו זאב והסתכל לפומה עם מבט קטלני בעיניים של "תעזוב את הכלב שלי, או שאני לא יודע איך, אבל אני אהרוג אותך". הדם זרם לי בפנים, לתוך העיניים, והרגשתי אותו זורם בכל הגוף. הייתי חי יותר מכל רגע אחר, והרגשתי שאני יכול להמשיך לטוס עכשיו לנצח, או לפחות עד מחר בבוקר. לא היה שום כאב בחזה, הרגשתי חי. הכי חי שיכול להיות. אף אחד לא יגרום לי להרגיש פחות חי מזה, ואני תמיד אזכור להזכיר לעצמי שאני חי, ושכל מה שמסביב זה רק סיפורים.

כמה קל להרגיש כרגע, כמה קשה ליישם לכל החיים.

אני חייב להשתחרר כבר........!

לא ברצינות - אני חייב להשתחרר! כל כך הרבה פעמים הספקתי לאבד את עצמי בשירות שלי, וסוף סוף אני מתחיל להרגיש שאני חוזר לעצמי. זה סימן שזה באמת נגמר, ושאני צריך להמשיך הלאה, אני יודע. אבל ככל שמתקרבים לסוף, אני יותר מבולבל.

אשכרה הצעתי את עצמי לקבע אם לא ימצאו לי מחליף...

...ובאותה נשימה התחננתי שיביאו לי כבר מחליף.

התוכניות הלאה כבר כתובות. כלומר הן לא כתובות פיזית בשום מקום, אבל אני יודע פתאום הכי טוב והכי ברור איך הכל הולך להתבצע. כן, חייב להשתחרר.

מזל שקראתי את פרא עוד פעם. התנ"ך שלי.

(עוד 107 יום למנאייק!!!)