בשחור לבן, אפשר לראות זוג יושב על רצפת אבני קרמיקה, כאלה שיש הרבה פעמים על שפת בריכה. הוא מימין והיא משמאל. הוא לובש חולצה מכופתרת-משובצת וג'ינס, היא עם חולצת טריקו פסים וג'ינס, שניהם עונדים דיסקית. כפות הרגליים מחוץ לתמונה, ואי אפשר לדעת אם הם יחפים או לא, אבל בגלל שהם באמת יושבים על שפת בריכה אז אפשר להניח. מה שתפס אותי במיוחד בתמונה הוא הפנים של שניהם: פנים אחרות לחלוטין מאלה שאני מכיר היום. על שניהם אפשר לראות את התום והנעורים, אבל אצל כל אחד ממקום אחר - אצלה יותר ממקום של אושר אמיתי, ואצלו אפשר להרגיש שלמרות הגיל, הוא הספיק לעבור דברים לא קלים בחיים, אבל בשונה מפעם, נראה שכילד היה לו הרבה יותר קל לברוח מזה ולא לתת למשקעים להיות ניכרים עליו. גם מהחיוכים אפשר ללמוד שאצל כל אחד מהם השמחה היא ממקום אחר - היא עם חיוך גדול, כזה שצוחקים איתו, כשהפה פעור. הוא עם חיוך קטן ומאופק, כזה שאני בחיים לא אצליח לעשות; האם רק אני מזהה את כל הפרטים האלה כי אני מכיר אותם אחרת? לא ברור, לא בדקתי...

עם השנים הפנים שלו השתנו לגמרי, אבל לדעתי זה בעיקר העיניים - העיניים שפעם ראו בהם את התום והילדות, הפכו לעיניים רציניות, חמורות סבר ואפילו רעות. עד כדי כך השתנו הפנים שלו, שכשראיתי את התמונה בפעם הראשונה בכלל לא זיהיתי שזה הוא. כלומר ידעתי שזה הוא, אבל לא הצלחתי לעשות את ההשוואה להיום. וזה אומר הרבה. 

מאחורי התמונה כתוב: "ת. אופנה בבריכה, יוני - 80', תל נוף". אבא ואמא שלי.

חיפשתי שם תמונות של הלית בשביל עדי, יומיים לפני הנסיעה שלו חזרה לקנדה. מצאתי בין השאר דווקא את התמונה הזאת...

(נכתב קצת בהשראת משאלה של אשכול נבו, ספר חובה!)

ידעתי הרבה אכזבות בשירות שלי, נפגעתי מדברים שיש להניח שמרבים מהם אם לא הייתי בשירות בכלל לא היו מפריעים לי. השבוע האחרון, מעבר להפרדה הכי קשה שהייתה לי אי פעם בין יום הזיכרון ליום העצמאות, מעצב אמיתי לשמחה מתבקשת, היה בעיקר שבוע של חשבון נפש שעשיתי עם עצמי על על מה שהיה, ועל הלא הרבה שנשאר. אני יודע שלא באמת היה טעם להילחם על דברים מסוימים, וגם על מה שאולי כן היה שווה לפחות הרווחתי עוד כמה שנים בחיים שלא נכנסתי לוויכוחים מיותרים. זה לא שהייתי גולם תמיד, נלחמתי כשהיה צורך, אבל האם נלחמתי מספיק על מה שחשוב לי? כל המחשבות האלה לא עזבו אותי כל השבוע.

בסופו של דבר הבנתי, שלא באמת משנה מה היה, מה חשבו על דרכי הפעולה שלי כמפקד, לא חשובות הפאשלות שכל חייל וכל מפקד יכולים לעשות. העיקר שאני יודע שעשיתי את המקסימום.

לא קיבלתי מצטיין, כן קיבלתי, לא יצאתי לקצונה..... הכל באמת הבל הבלים. הנה סוף סוף קרן אור משקיפה עלי לקראת סוף השירות. ואני לא מדבר על האור שבקצה המנהרה, עדיין לא. אני מדבר על תגלית! סוף סוף, אחרי כמה וכמה ניסיונות להגיע לפרויקט שהוא חלומו של כל חייל בערך, אני יוצא בעוד פחות מחודש לטיול בארץ בן שישה ימים עם יהודים מחו"ל. מחר כבר ההכנה...

המיונים היו ביום שלישי, ועברתי בגדול. סוף סוף, אחרי פאלטה רצינית באנגלית שלי במיונים בחורף, הכל באמת הלך פיקס, לקצינת ת"ש שלי היו רק מילים חמות עלי. ככה השירות שלי היה צריך להיראות כל השנתיים ו-, אבל כשאפילו הרמטכ"ל אומר שהצבא שלנו קמצן במחמאות, אז למה אפשר לצפות? הנמכת הציפיות לאפס, אולי דווקא בגללה אני סוף סוף משיג דברים שרציתי בשירות. שרק ימשיך ככה...

שבוע טוב. באמת טוב!