שמירת הקטע האחרון לא הצליחה?

עד שאגרתי מספיק כוח כדי לכתוב כאן כמה מילים (ובמקרה הזה, קצת יותר מכמה), והכל נמחק. מספיק אנרגיות כדי לשחזר הכל, אין.

מה עכשיו? לכתוב הכל בקצרה? לוותר על חלקים? כל מחשבה נשמעת לי מייגעת. אבל כבר התחלתי לכתוב ססעמאקקקקקקקקק

התחלתי בלכתוב על התזמון הפשוט מושלם שבו "לא פוגע" של הדורבנים קיבל את פנינו עם הכניסה לשדה התעופה. ממש עם העליה לכביש המוביל לטרמינל 3, פתאום התחילו ברדיו הגיטרות החשמליות של השיר המגניב הזה. "איך הזמן רץ, ואני הכל יכול ואת הכל אני יודע. איך הזמן רץ, איך הזמן טס, אני לא מצליח להספיק אותו, אף פעם לא פוגע, נה נה נה..."

כל מילה התאימה בדיוק למחשבות שעברו בראש המעושן שלי באותו רגע מיוחד. המנגינה השתלבה בצורה מדויקת עם התמונות שנשקפו מהחלון, של האזור הכי עתידני בישראל. קסם.

על קורותיי בשדות התעופה אני חושב שאוותר, אפילו שהיו כמה קטעים לא פראיירים בכלל. ארוך מכדי לשחזר.

מה שווה שחזור? אחרי שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיות בסיפור, להעביר אם לא את הפרטים במדויק אז לפחות את ההרגשה, לשחזר את זה אחד לאחד זו משימה קשה ביותר.

כבר שבועיים אני בקנדה. השבוע הראשון במונטריאול היה פשוט חוויה מדהימה אחת גדולה. דוד שלי עדי הוא מארח למופת, והוא הראה לי כל דבר ששווה לראות בעיר הזאת: הוויד הכי מדהים, הצרפתיות, האוכל שאפשר למצוא שם מכל פאקינג מדינה בעולם, הפוטין (לא הצורר הרוסי, מדובר במנה הרשמית של קוויבק, שמורכבת מצ'יפס, רוטב הבשר הידוע בכיוניו גרייבי וגבינה צרפתית. זה הזוי כמו שזה נשמע, אבל זה הסידור הכי טוב שיכול להיות לבטן שלך אחרי לילה של שתייה מרובה).

הגעתי באחד השבועות הטובים בשנה, פסטיבל הג'אז. הופעות חינמיות ברחובות שמגיעים אליהן מדי לילה עשרות אלפי אנשים. דוד שלי כאמור הוא מארח מצוין, אבל בדבר אחד התעלתי עליו, וזה המוזיקה. אף פעם לא הייתה לו הבנה גדולה בתחום, כי כשחברים שלו הלכו לקונצרטים של להקות רוק, הוא הלך לשחק רוגבי...

עיתון חינמי שאספנו גילה לי גן עדן של מופעי רגאיי באותו שבוע, והלכנו לכולם. כמה מכם יכולים להגיד שראו את ברנינג ספיר, אולי באחת מהופעותיו האחרונות? בשביל חובב הרגאיי הממוצע זה כמו להגיד שהספקת לראות את לאונרד כהן!!!

ביום ראשון הלכנו לטאם טאם'ז - אירוע שקורה בכל יום ראשון בפארק שעל ההר. אנשים מכל רחבי העיר ומחוצה לה מגיעים, ופשוט פותחים ג'אם סשן מטורף שמורכב בעיקר מתופים, אבל יש גם כלים אחרים. בחורות משתזפות בבגדי ים (אין להם ים, אז הפארק הוא האופציה הריאלית ביותר), אנשים מגיעים עם הילדים שלהם, עם כלבים, כולם מחייכים, ריח מדהים של הגאנג'ה הכי טובה בעולם מכסה את הפארק.

הליכה לעומק הפארק מגלה כל מיני דברים אחרים שקורים שם, בין השאר קרב של חרבות דמה בין שתי קבוצות, שמשחזרות קרבות עתיקים שנערכו בקוויבק. צריך לראות כדי להאמין, כל כך מצחיק... אחד היה לבוש כמו אביר, עם מתכת אמיתית. הוא במקרה גם היה הגדול מבין כולם, ונלחם בחמישה אנשים בו זמנית. כשאחד מהם הצליח לתקוף אותו, ודי חזק, הוא פתאום הלך אחורה וצעק "I so got it in my ass!!!" במבטא אמריקאי כבד, ואני ועדי פשוט נשפכנו מצחוק...

השבוע האחרון אצל סבא שלי בטורונטו היה שונה בתכלית מהשבוע שלפניו. שום דבר מיוחד, הכל צפוי. חיים של פנסיונרים. אני מת כבר לעוף מכאן, אבל אני בקלות יכול להבין כמה קל לשקוע במקום כמו זה, ולשכוח את התכלית שהענקתי לחיים שלי. אפשר להחליף אותה בקלות בלהסתכל על הפגמים של האחרים כל היום, להעיר על כל אחד מהשכנים ושיהיה לי משהו רע, בדרך כלל עם קללות, להגיד על אחרון האנשים בעולם. בנקודות האלה, שאמנם הכי קשה לי איתם, גיליתי כמה התבגרתי. כי במקום רק לסלוד מזה, יכולתי להבין מאיזה מקום התכונות הללו באות. זה בכלל לא בהכרח אומר שאני מקבל את זה, אבל אני פשוט מבין.

וזה מוביל אותי לשורה התחתונה וההכי חשובה. בביקור שלי בשגרירות ישראל הלא רשמית בג'מייקה, הלא היא הבית של גיל ראסטה, שבוע לפני הנסיעה, גיל אמר לי באנגלית משהו חשוב שאני לוקח איתי, שבעברית הוא אומר: תמיד תזכור מאיפה אתה בא, איפה אתה נמצא ולאן אתה הולך. וזה בדיוק העניין. בכל אחד מהמקומות שהייתי בהם בשבועיים האחרונים יכולתי בקלות למצוא את עצמי שוקע ושוכח את שלושת הדברים האלה. אבל עכשיו אני יודע. ג'מייקה, הנה אני חוזר....