- ימים בחייה של נימפומנית -

איבדתי את הרצון לחיות.

אני קמה כל בוקר כמו זומבי.

אין לי יותר חיוך.... ואם יש הוא מאולץ.

בפנים אני מרגישה ריקנות.

לפני חודש וחצי איבדתי את הגבר שהיה הכי חשוב לי בחיים,

הוא תמיד היה שם בשביל...

היה מנגב לי את הדמעות, מחבק אותי שרע לי....

ועכשו...

עכשו אני לבד.

קראו לו "אבא".

איבדתי את הרצון לחיות.

לקפוץ? לחתוך ורידים?

לבלוע כדורים?

לתלות את עצמי?

לדפוק כדור בראש?

נראה לי שאלך לכיוון של כדורים.

נרדמים ולא מרגישים כלום.

באמת שאין לי יותר בשביל מה להמשיך.

האהבה היחידה שהייתה לי הייתה שלו.

הוא אהב אותי תמיד ולא משנה מה עשיתי, כמה עיצבנתי. כמה צרחתי.

הוא היחיד שהיה מבין אותי, היחיד שגרם לי להרגיש ששום דבר לא יפגע בי כי הוא תמיד יהיה שם בשבילי.

חודש לפני הוא סיפר לי שהוא היה בבדיקות והרופאים אמרו לו שהוא יצטרך עוד צינתור.

יצאתי החוצה, התחלתי לבכות. אבל עדיין לא באמת הבנתי שלא נשאר לו הרבה.

חזרתי בחזרה הבייתה .

"אבא אתה לא תשאיר אותי לבד נכון?" שאלתי כמו ילדה קטנה ומפוחדת מלאה בדמעות.

"נראה לך? בחיים לא!" הוא אמר לי.

ביום שהוא מת הגופה הייתה על הריצפה.

הורדתי את השמיכה שכיסתה את פניו. רציתי לצרוח לו שיקום....

ובמקום זה רק צרחתי עליו על זה שהוא עזב אותי...

"אמרת שלא תעזוב אותי בחיים" צרחתי, בכיתי, חיבקתי אותו.

נישקתי אותו, סידרתי לו את השיער ולא הפסקתי לנגוע לו בפנים.

הוא היה קר.

הורדתי את הטבעת שהייתה לו על האצבע. ועכשו היא איתי, תלויה על שרשרת לצווארי.

קרוב קרוב ללב. מזכירה לי את כל הכאב.

הוא עזב אותי.

הוא הבטיח לי שהוא לא .

אבל בכל זאת הוא עזב אותי.

אז מה עוד נשאר לי??????

הוא היה כל העולם שלי. החיים שלי.

הגבר היחיד שבאמת אהב אותי ואני אהבתי אותו.

הייתי נותנת לו נשיקה כל לילה לפני שאני נרדמת.

אומרת לו שאני אוהבת אותו.

אבל הוא לא ידע לעולם עד כמה באמת.

החיים שלי השתנו בשנייה. ואני. כולה ילדה!

חברות שלי אמרו לי שהן פשוט לא מכירות אותי יותר.

וזה בגלל שאני כבר לא מכירה את עצמי.

זה כמו לאבד את הלב... את הנשמה....

ואני לא רוצה לחיות ככה.

אני מעדיפה למות  ולא להרגיש את הכאב הזה.

מעולם לא הייתי בן אדם חלש, ככה הוא לימד אותי. לבכות בסתר.

לא להראות לאף אחד עד כמה שאני פגיעה.

בהלוויה שלו לא יכולתי לבכות.

מי יחזק את אימא שלי? מי ירגיע את אחי?

אבל דיי אני לא יכולה יותר להעמיד פנים שאני חזקה כי אני לא.

בלילות אני לא ישנה. אני שוכבת במיטה שלו ובוכה.

אני לא מסוגלת יותר לישון במיטה שלי.

אני מחבקת את הכרית שעלייה הוא ישן. מריחה את הבגדים  שעוד יש בהם את הריח שלו.

מסתכלת על התמונה שלו שמתנוססת על המחשב .

כל כך מתגעגעת אליו ...

כל כך חסר לי לקרוא לו "אבא".

אין לי יותר אבא.

אין.

כדורים.

ככה אני אעשה את זה. כדורים.