ובעצם, למה לא?

הסתכלתי עכשיו קצת בבלוג, וזה מוזר, והזוי, ומאוד פתטי.

הבלוג הזה קיים כבר ארבע שנים. הבלוג הזה עבר איתי רבע מהחיים.

הוא התבגר איתי, עבר איתי את הרגעים הכי טובים, והכי גרועים, בכה, צחק, הכל.

גם עברתי עכשיו קצת על הקופסאות שלי, עם כל הדברים שאני שומרת מכל שנה.

כל הפתקים המפגרים, והמכתבים, והשטויות שאין להם באמת משמעות, וסתם לא היה לי לב לזרוק.

יש לי נטייה להאחז בדברים שהיו פעם, מזמן.

שהיו ועברו.

אני אוהבת לקחת רגעים טובים, ולהעצים אותם, ברמה שאני מסתכלת עליהם ומסתנוורת מהם, בהערצה.

וזה קצת פתטי מצידי, כי הנה, דברים השתנו, ואני כבר מזמן לא ילדה קטנה.

אבל הרגעים האלה שקרו כשהייתי בכיתה ח', ט' או אפילו שנה שעברה, הם מה שמחזיק אותי.

קצת עצוב, ובעיקר פתטי.

קשה לי להבין שאני מתבגרת, אני חושבת שיותר מלאנשים אחרים.

אני לא מסוגלת לדבר על הצבא, לא נראה לי הגיוני שזה כבר כל כך קרוב.

אני יושבת באוטו, ונוהגת, אבל זה מוזר לי, והזוי לי לחשוב שלחברים שלי יש רשיון.

והשנה הזאת עוד שנייה נגמרת, אבל קשה לי לקלוט ששנה הבאה יב'.

וזה לא באמת משנה שאני עוד מעט בת 17,

כי עמוק בפנים, אני עוד ילדה קטנה, ח'ניקית חמודה ומסכנה.

לא רוצה להיות משהו אחר, לא רוצה להתבגר.

אז אני מעדיפה להאחז ברגעים האלה שקרו לפני כמה שנים,

ועכשיו גם להיות מסוגלת לחייך ולצחוק מהדברים שנראו אז זוועתיים.

כי אין מה לעשות,

תמיד נראה שפעם היה יותר טוב.

גם אם זה לא באמת נכון.

מישהו צריך לנפץ לי את הבועה שאני חיה בה.