ידידה שלי נכנסה יום ראשון אחד לגלידריה בניו יורק. היא בחרה לעצמה גלידה והופ, מי נכנס? פול ניומן. פול פאקינג ניומן. אתם לא חושבים שזה לא הוגן שיש אנשים שזוכים לעבור את כל החיים כשהם נראים עד כדי כך טוב? ידידה שלי התרגשה מאד. אבל אז היא חשבה: בטח כל כך נמאס לו מאנשים שפונים אליו בהערצה. הוא רוצה להיות כמו כל אחד, נכנס לחנות, עושה מה שבא לו בלי שיטרידו אותו. אז היא נשמה עמוק, שילמה על הגלידה שלה ויצאה. בחוץ היא עמדה ונרגעה ופתאום שמה לב שמשהו חסר. הגלידה שלה. היא שכחה אותה. כמה מביך. עכשיו להיכנס שוב מול פול פאקינג ניומן? חשבה על זה קצת ובסוף החליטה: אנשים לפעמים שוכחים דברים. מה לעשות. אז היא נכנסה פנימה ופנתה למוכר ואמרה לו: שילמתי על הגלידה שלי אבל שכחתי אותה פה. והמוכר הביט בדלפק ואמר, לא, אין פה כלום. והיא אמרה, לא יכול להיות, הרי שילמתי עליה לפני רגע, אתה זוכר, ויצאתי ואין גלידה. והמוכר התעקש, לא הפקרת שום גלידה בשטח. והם המשיכו לדון בעניין, עד שפול ניומן ניגש, התכופף אליה ולחש לה באוזן: זה בתיק שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
