היש בן-אדם שלא מחשיב את עצמו או רוצה להחשיב עצמו כנשגב מהמעלה הראשונה?

זה כבר לא קטע של כוחות ומי יותר טוב, זה הקטע של להאמין במה שאתה.

אם מחפשים שלמות בפנים אפשר להבחין בכמה תכונות שמאפיינות בני-אדם שאני רואה בחיי היומיום שלי:

שלם עם עצמך-שלם זה גם השורש של שלמות, למען האמת אף-פעם לא ידעתי איך מתנהגים ככה ואיך אני רוצה לדעת להשתנות לזה ואם בכלל..

יש כ"כ הרבה אנשים שאוהבים את עצמם ושלמים עם עצמם וחושבים שהם טובים ממך.

טוב, אבל הם לא מושלמים כמו שהם חושבים.

יש פשוט את האנשים היותר צנועים כמוני שעוד לא בטוחים שלמות מה היא ונדחקים הצידה ומביטים עליהם.

-

"אז מה אני צריכה לעשות עכשיו? לאהוב את עצמי בכוח ולומר לעצמי מול המראה כמה אני מושלמת ושאף-אחד לא מסוגל עליי?"
מניסיונות כאלו ואחרים כשפעם חקרתי יותר את הנושא ברשת, ניחנתי להגיע לאתר שבאמת מתכוון שאתה צריך לעמוד מול המראה ולומר לעצמך שלא נורא הפגמים, תחשוב על הדברים הטובים שבכך.

בסדר, ניסיתי פעם אחת לעשות זאת והתייאשתי.
נו, אז מה עכשיו?

לרגע הייתי על גג העולם והרגשתי נשגבת ומעל כולם ושאין עליי.

ואז הרגע הזה זנח ודהה לאורך השעות שעברו כאשר התעסקתי בדברים אחרים.

-

 וואלה, אולי אני צריכה בכלל לחזור למקורות חיי בילדותי? מה כ"כ השפיע עליי להיות מוטרדת מהעניין שאם אנשים יכולים להרעיף על עצמם מחמאות ולומר כמה הם מושלמים ואני תמיד בצד אומר שהשלמות היא מושג שלא באמת קיים וזה רק בפועל שאנשים משתמשים בתואר זה כדאי לבטא את עצמם כסוג-של נשגבים.

זה לא מתאים לי.

זה לא התאים לי.

אבל מה כן קרה בדרך שגורם לי לחשוב כך ולהרהר על כך רבות?

החינוך של אמי דיי בוחל בכך שהיא חושבת שאני הבת הכי טובה בעולם והכי יפה בעולם.

בסדר, היא משוחדת ולכן אני לא שופטת אותה.

את אבא שלי העניין פחות מעסיק.

מלכת הכיתה, הו מלכת הכיתה...האם גרמת לי להשפיל את עצמי ולחשוב שאני מכוערת בתקופת היסודי המוקדמת?

תשמעי, אני חושבת שהצלחת במשימה שלך.

אבל את יודעת משהו? משחקי הכוחות האלו שייכים לעבר ואני אמנם רוצה לסלוח ולשכוח או יותר נכון לצפות אם אי-פעם אחזור לעיר הולדתי ואפגוש בך שם, את תתנצלי על הכל.

היית ילדת שמנת שפינקו אותה עם אחות גדולה ואבא שתלה את עצמו ואז באת יום אחד לבי"ס ולא הבנתי מדוע כל הבנות שגם כך היו חברותייך מסתודדות סביבך..אה, אמא שלי הסבירה לי מה קרה.מצטערת!

ומאז הפכת לעוד יותר נלהבת.

הייתה תקופה קטועה בין זמן היסודי שכל כמה שנים הרגשתי טוב עם עצמי.

לכו תבינו ילדה קטנה עם שיער ג'ינג'י קצר בתספורת של בן עם פוני שלאטלאט גם צמח לה השיער עד כדי כך שהיו מתלהבים ברחוב ממנו וגם מהצבע שלו.

"איזה שיער מדהים יש לה! ממי היא קיבלה את הצבע במשפחה?" וכו'.

טוב כל זה בעצם נעלם היום כי גם השיער שלי דה עם הזמן <אל דאגה, אני עדיין ג'ינג'ית באופי ובכל רמ"ח איבריי>

-

אז מה סיכמנו?

•השפעות מהחברה מאוד מעודדות אותך להידבק בסטיגמה שהם תוקעים לך לשארית חייך אלא אם תעצור לרגע ותבין שבזבזת את כל השנים האלו לשווא כשאין לך טיפת ביטחון אפילו לדבר עם מוכר בחנות.

•מחמאות באו והלכו ואני מתבגרת לעתי ועוד כמה חודשים אהיה בת 20 שזה סגירת מעגל משמעותית ועוד לא הספקתי הרבה ובטח שבטח שאשמח לקבל עוד מחמאות, תמיד!

בשורה התחתונה: אין כזה דבר שלמות.

זה פשוט הדימוי הגבוה שבנית סביבך שגרם לך להבין לעזאזל שאתה יותר מבסדר.

אוף, מתי אני אגיע למסקנה הזו ואפסיק להקשיב לסביבה עם האנשים הרעים שאני פחות מזה?

בשביל זה בימים יש חברים, לא?

נויה.