רוצה לגעת באופק...

אני מרגישה כל כך אשֵמה... כלפי עצמי, וכלפי צ' ו-ע'... נשבעתי לעצמי שאשמור איתן על קשר למרות שעברתי בית ספר... ולא הצלחתי...

בערך, כן, אנחנו מדברות מדי פעם, אבל אני יודעת שהן כועסות עליי. ובצדק.

וגם אני כועסת על עצמי. רותחת מזעם.

בכלל, אני סתם יצור נתעב ואין לי מושג למה הן התחברו איתי מלכתחילה. לפעמים אני כל כך שונאת את עצמי.

עולים בי רגשות כל כך נתעבים לפעמים, שאין לי מושג איך אני סובלת את עצמי.

חוץ מזה, אני כבר לא יודעת מי אני באמת. כל החיים שלי הם מחשבות של "מה יחשבו עליי אם אעשה כך? מה יחשבו עליי אם אלבש את זה? מה יחשבו עליי אם...?"

אני אפילו לא יודעת מה אני אחשוב על עצמי אם אעשה את זה. אני רק חושבת על מה אחרים יחשבו עליי.  נכון, פגיעה באחרים מכאיבה לי מאוד, וזו התכונה הטובה היחידה שבי. שמתי לב לאחרונה, שפגיעה באחרים מכאיבה לי יותר מאשר פגיעה בי.