הרי עמוק עמוק בפנים אני אוהבת
יש בי משהו כנה ויפה שאוהב
עמוק עמוק עמוק בפנים.
אם אני לא חושבת על זה החלק הזה לא קיים
הבעיה היא שאיכשהו הוא תמיד גורם לי לחשוב על זה.
ככה בלי לפחד לפגוע...
פעם קראתי שישי לי בחירה, בחירה אם להיות מלכה או קורבן,
גם סיפרו לי שלבחור להיות מלכה זו הבחירה הקשה...
פעם חשבתי שזה שטויות, שהכי פשוט להיות מלכה
לחיות בלי היסוסים לדעת שהדברים תמיד קורים לשביעות רצוני, לחיות בלי פחד, מחסור או ספק פשוט ככה, גם כשאני רואה מישהו בחדשות שמפנים אותו מהבית שלו, מתחנן לקורת גם או נורה למוות.
אם אני חושבת על זה מספיק חזק אז החיים סובבים סביב ציר בלתי נראה.
זה סוג של "משהו" שאני יכולה לתאר אותו כאיבר גוף או זרד או עיתון, ככה בפשטות.
יש משהו שהוא הסיבה והמסובב, "משהו" שגרם לו להופיע בדיוק שלוש דקות אחריי שחשבתי עליו, "משהו" שגרם להוא לנשק אותי בדיוק כשרציתי- לא רציתי ולהגיד את כל מה שרציתי לשמוע לפני 8 חודשים.
פעם חשבתי שהכל כתוב מראש שהאדון שם למעלה כתב לי מפה ושלי יש תפקיד פשוט, להקשיב, לקרוא תמרורים ופשוט להמשיך ללכת כל הזמן.
ישר, קדימה, שמאלה, אחורה, למעלה, למטה וימינה.
ובאמת הלכתי, ניסיתי לשמור על הרגליים הרחק מהסדקים לקרוא סימנים ותמיד להיות במהירות המותרת.
מחר אני אקום ואלך לעבודה, אסע ארבעים וקצת דקות עד שאגיע לבניין גדול ומפואר אכנס ארכיב את הכובע הקבוע שלי ואכנס לתפקיד.
אעשה כלום, שיחה אחרי שיחה, אסגור עסקה או שתיים ואלך הביתה מרגישה תחושת החמצה שאני לא על כסא מול שולחן עם ספרים פיננסים מול העיניים לובשת כובע של תלמידה, שואבת ידע ונהנית מכל רגע.
"האדם אינו יכול ללמוד את מה שהוא חושב שהוא כבר יודע"
אני טועה?
אם אני טועה אז כולם טועים איתי, או בשבילי?
אם מספיק אנשים אומרים לך משהו יכול להיות שאתה תשתכנע אפילו שאתה פעם איפשהו, עמוק עמוק איפה שפעם אהבתי, ידעת שהם טועים?
האם אני נופלת קורבן למלכות שלי? לפרחים בשיער ולארמון?
האם יש כאן משהו שאני מפספסת?
"גם במלון הכי מאוכלס יש תמיד סוויטה מלכותית"
פעם ידעתי לכתוב.
יפה, זורם, אוהב מפנק ומכיל.
היום המשפט שיוצא לי להגיד הכי הרבה זה כמה שאני לא יכולה להכיל שום דבר ובעיקר את עצמי, בעיקר את המחשבות, הרצונות והשינויים שבי.
"חרטות לא עוזרות, הן רק מרוקנות, שפתיים שחייכו אלייך עדיין נמצאות."
מצחיק. אני מצטטת את עצמי וזה בכלל לא נשמע מוכר, לא מוכר וכל כך רלוונטי שזה כמעט מכעיס. העיניים שלו עדיין כאן, למרות שכבר היה נדמה עשרות פעמים שאיבדתי אותן, ועדיין אין כזו סיטואציה שבה אני מחבקת אותן, מאמצת ומקבלת אותן. אותו.
או שאני ממש חכמה או ממש טיפשה.
"צר המקום עלי
רואה אני כבר לא
ריח של תמימות מרקיבה
אופף אותי מכל צדדי
יש לי כנפיים מלאות טלאים
שתיקנתי לי כאן, בחושך הזה
ואני לא יכולה לצאת"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
