behind every selfless act - there is a selfish reason

"אז מה אם אני אשמין? אני שוקלת פאקינג 54 ק"ג, ולובשת מידה 38!! איפה אני צריכה לפחד בדיוק?? אני אוכלת בדיוק מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, וכמה שאני רוצה, ולא יקרה כלום אם אני אעלה עוד קילו. ואת יודעת מה?? לא יקרה כלום אם אני אעלה עוד 20 קילו!! אני אני, ומי שלא אוהב אותי כמו שאני יכול ללכת ולחפש! ואם עוד פעם אחת את תגידי לי לא לאכול משהו כי זה משמין אני לא יודעת מה אני אעשה לך! כבר נמאס לי מכל השטויות האלה שלך!! למה את תמיד אומרת לי דברים כאלה? ולמה אף פעם לא יכולת פשוט לגשת אליי ולהגיד לי "את יפה כמו שאת ותזרקי זין על כל העולם!"? למה הייתי צריכה להגיע למצב שאני גובה 1.63 ושוקלת 48 ק"ג? למה הייתי צריכה להגיע למצב של כמעט אנורקסיה לפני שהבנתי שזה מטומטם לא לאכול ימים שלמים?? למה הייתי צריכה להסתכל במראה ולהגיד לעצמי "אוי לא.. אני שמנה!!"?? למה מכל הדברים בעולם חשבת שאני על סמים? לא יכולת לחשוב שאולי אני עצובה נורא ובגלל זה אני לא מחייכת, אבל בעיית החוסר אכילה שהצלחתי להסוות אפילו מעצמי היא בכלל בגללך? למה כשהייתי בתיכון והגעתי ל62 ק"ג הייתי חייבת להזכיר לי כל הזמן כמה אני שוקלת? למי לעזאזל אכפת אם אני מידה 42?? הרי מי שיאהב אותי בסופו של יום יאהב אותי בלי קשר למשקל שלי!! ולמה את עדיין לא באה אליי וסתם ככה אומרת לי "את ילדה יפה. הצליח לי!" ?? למה, למרות כמה שאני יודעת שאת אוהבת ומעריכה (כי אמרת לי את זה), אני עדיין מרגישה כאילו אני לא מספיק טובה? כאילו אם לא השתוותי לשלושת האחים שלי זה לא מספיק לך!! איך את מצליחה לפעמים במשפט קצר של 6 מלים לגרום לי להרגיש הכי קטנה והכי מכוערת והכי 'הילדה שכולם אוהבים לשנוא' שהייתי בבית הספר היסודי.. "

48 ק"ג...
לפני שנתיים.. הגעתי ל48 ק"ג. לא הייתי מודעת למצב הקשה אליו כמעט הגעתי. הייתי מרחק פסע מאנורקסיה. הייתי מבלה ימים שלמים בלי לאכול. ואז מסתכלת על עצמי במראה וחושבת "אני שמנה! אני חייבת להוריד עוד 2 קילו".. אבל כבר איבדתי כל אחיזה במציאות של מה הם 2 קילו ואיך הם נראים עליי.. השיער כבר איבד מהברק שלו, הלחיים היו שקועות.. עצם הבריח היתה ברורה עד הכתפיים.
נשמע מזעזע.. אני יודעת.. 

הם כל הזמן אומרים לי שאני יפה.. ושאני כוסית.. והמון דברים.. ועדיין אני לא מאמינה להם.. אני יודעת שאני שרוטה לגמרי.. מכירה את הצד הזה שבי..
יודעת גם שלא משנה כמה פעמים יגידו לי את זה אני לא אאמין לזה..
יודעת שלא משנה כמה פעמים תלתל יצלם אותי בפרופיל - אני תמיד אגיד לו שימחק את התמונות האלה, כי אני שונאת את הפרופיל שלי.. הלסת התחתונה שלי שקועה מדי, האף שלי גדול מדי..
אני יודעת שאני שרוטה.
אבל ככה זה.. אני מנסה לקבל את עצמי.. אולי בגלל זה אני רוקדת על הבר כל יום חמישי.. אולי איפשהו אני צריכה את התגובות והמבטים של כל האנשים מסביב.. כי אולי אם הם יאהבו אותי - אני אצליח לאהוב את עצמי עוד קצת קצת.
רק ביומולדת שלי הצלחתי לעלות על הבר בלי לחשוב על הדברים האלה.. הייתי עסוקה בליהנות. היה לי כיף והייתי הכי משוחררת בעולם... ביומולדת שלי אהבתי את עצמי. ללא תנאים וללא הסתייגויות. 

למה כל פעם שהיא זורקת את המשפט הזה... "אל תאכלי, זה משמין".. היא מעיפה אותי ישר לגיל 16, של ילדה שלא מכירה את עצמה, שלא אוהבת את עצמה, שרגילה שקוראים לה מכוערת מכל הכיוונים, עם חברה אחת בלבד, ו3 אחים שאין סיכוי שהיא תשתווה אליהם?

אמא.. בבקשה תפסיקי עם זה.. אני כל כך רוצה להגיד לך את כל זה, ולא יודעת איך.. אין לי מושג איך..
אני מאוד אוהבת אותך, ומאוד מעריכה אותך, ומספרת לך הכל! עד הרמה שאת בכלל לא צריכה לקרוא את הבלוג שלי כדי לדעת מה אני חושבת ומה אני מרגישה..
אבל למה את לא יכולה לראות כמה את יכולה להכאיב לי במשפט אחד כל כך קטן??
למה את לא יכולה לראות כמה נזק זה עושה לי??
למה עד שאני מצליחה איכשהו להשתחרר מההרגשות האלה, וכן לאהוב את עצמי.. ככה איך שאני.. את מסובבת את אותו הפגיון שתקוע אצלי עמוק בבטן??
בבקשה תפסיקי עם זה.. זה מכאיב לי יותר מדי, ואם אני אגיד לך את כל זה זה יכאיב לך הרבה יותר... ואני לא רוצה להכאיב לך.. 

אמא..
די..

זהו.
עזבתי שם.
עזבתי לדירה משלי, לבד. 
עשיתי לי בית קטן.. (אמנם חסרה לי ספה, אבל היא תגיע ב-20 לחודש).
כשהעמסתי את הכל, השותפים לא היו שם. 
כשהם חזרו לבית בו חדר השינה השלישי ריק כמעט לגמרי (בפינת החדר יושב הממיר של הכבלים).. מה הם חשבו? 
אני לא יודעת אם בכלל היה להם חבל שעזבתי.. 
הריחוק הזה שנוצר בזמן האחרון גרם לזה.. 
חבל לי שככה זה נגמר. שזה הגיע לכאלה מקומות.
אבל הדירה שמצאתי לי, מרגישה לי הרבה יותר כ"בית" מאשר הדירה איתם, שלא הרגישה לי בית כבר 8 חודשים, אלא רק מקום בו הנחתי את ראשי בלילה... אורחת ללילה אחד, שלא בטוחה שהיא רצויה.
אתמול רוב הדברים היו מסודרים.

אחרי שאחרון הארגזים היו בחוץ - הלכתי לשתות. 
גנץ היה, ושש היה, ועוד מלא אנשים. 
גנץ... 
שש הלך מוקדם.. גנץ בא איתי הביתה.. פעם ראשונה שהוא נכנס לדירה שלי.. לקודמת הוא לא רצה לבוא אף פעם. 
גנץ.. המסכן שלי דרך על גחל בפארק שלשום.. ולא יכולתי להציע לו פלסטר.. לא היה לי.. 
גנץ.... אוהבת אותך.

שתהיה לכולנו שנה טובה, ושבת שלום.

לרוב אין לי גבולות. באמת.
אבל ברמיקס של פינק פלויד - אני מותחת את הגבול!!!
מישהו לקח את welcom to the machine, ועשה לו מיקס!!!
אם הייתי יודעת מי זה - הייתי קוצצת לו את הידיים והרגליים!!