רעות מתה על חיילים. ובעיקר על חיילות. ביום רביעי רעות הייתה בבאולינג ושני מסלולים ליד הייתה חבורה של חיילים בערב יחידה.
הרוב היו חיילות, ככה שכשרעות ראתה את החבורה הזאת היא לא ידעה את נפשה מרוב אושר! מה היא לא עשתה מהמרחק בו הייתה כדי שישימו לב אליה. נופפה לשלום במשך כמה דקות רצופות, קפצה ואפילו צעקה. ברגעים היותר טובים שלה היא זכתה למבט חטוף עם איזה חיוך לא נעים. ברגעים הפחות טובים- המבט הזה היה קצת יותר ממושך ומלא בסלידה.
אצלי החיילים האלה היו עוברים שיעור על סובלנות לפני שהייתי יוצאת איתם לערב כזה. ואם לא לפני- אז משהו סמלי באותו רגע, ורציני יותר כשחוזרים לבסיס. לפי המבטים של המפקדים שלהם, כנראה שהחיילים לא זכו לשיעור מהסוג הזה.
היה לי מאוד קשה להחזיק את עצמי מלשפוט אותם. חשבתי כל כך הרבה פעמים אם לגשת אליהם ולתת להם 60 שניות על כבוד לזולת. לספר להם קצת על רעות ולבדוק אם בשלישות של חיל האוויר מכירים את המשמעות של המילה הזאת.
אז כדי לא לסיים בנימה שלילית, אני אספר קטע שכן גורם לחייך- כשרעות ניגשה לשתי חיילות שעברו לידנו בדרך לשירותים, היא ממש התרגשה. כאילו כל הערב היא חיכתה לרגע כזה שאחת החיילות תעבור לידה. עם הרבה שמחה וחיוך מאוזן לאוזן היא נופפה להן לשלום מקרוב. כדי למנוע אי נעימות התקרבתי מהר ואמרתי להן שרעות מאו אוהבת חיילות והיא נורא מתרגשת לראות את שתיהן. הראשונה פשוט המשיכה ללכת כשהיא משתדלת לא ליצור מגע או קשר עין עם רעות. השנייה נשארה שנייה כדי ללטף אותה ולהגיד לה שלום עם חיוך אמיתי.
זה קשה לשפוט תגובות של אנשים לילדים עם תסמונת דאון. המראה שלהם באמת קצת מרתיע. זאת הסיבה שהחלטתי בסוף לא לגשת. כנראה החינוך שאני קיבלתי בבית, זה לא אותו חינוך שאחרים נחשפו אליו וזה בסדר.
אין לי זכות לשפוט את התגובות שלהם ולקבוע מה נכון או לא נכון.
הדבר היחידי שאני יכולה לעשות מבמה זאת, הוא לבקש מכם לחייך לילד כזה בפעם הבאה שתראו אותו. אתם לא יודעים כמה שזה גורם להם אושר.
ואם לא לחייך בשבילו, אז תחייכו כי אתם מודים לאלוהים על מזלכם הטוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
