בתקופה האחרונה תהיתי איפה אני. זה כבר הרבה זמן מבעבע בי בעדינות, אבל היום זה הגיע לנקודת הרתיחה.
רוצים לשפוט חייל ממג"ב על זה שהגן על עצמו כשניסו לחטוף ממנו את הנשק? שופטים את שני החיילים (המשוחררים) על מה שעשו בעזה?
באיזו מדינה אנחנו חיים?
לפני כמעט ארבע שנים, הגעתי לבקו"ם וחתמתי על טופס שדיני כדין גבר בכל נושא השירות הצבאי. באמת שלא הרגשתי הקרבה- זה פשוט הרגיש לי טבעי לתרום למדינה.
כמו שהרגיש ללוחמים שלנו כשהם סיכנו את חייהם רוב השירות שלהם.
מוכנים למות כדי להגן על המדינה ועל אזרחיה.
המדינה שלי. שהייתי מוכנה לעמוד בשבילה בחזית, ותמיד בטחתי בה שתעמוד מאחוריי.
אבל במקום לעמוד מאחוריי היא מסתתרת מאחורי ביקורות של עוכרי המדינה. מפחדת ממה יגיד העולם. כש"העולם" הזה וארה"ב בראשו, עושה פעולות הרבה פחות הומאניטריות בזמן מלחמה. ואלה לא מלחמות של הגנה על התושבים שלהם.
את השירות הסדיר שלי כבר סיימתי והיום אני בשירות מילואים.
פתאום אני חושבת על הפעם הבאה שאעלה על מדים. אני לא בטוחה שארגיש כל כך גאה להיות שייכת לצבא הזה.
אני לא אתחמק ממילואים כמו שכל הגיבורים מאיימים, כי בשורה התחתונה זאת המדינה שלי וזאת החובה (ועוד נשארה אפילו מידה קטנה של זכות) שלי כלפיה.
אני לא אתחמק, אבל אני כבר לא כל כך גאה להיות חלק מהצבא הזה.
באמת שלא ציפיתי שהרמטכ"ל ושר הביטחון יגידו תודה באופן אישי לכל חייל בצבא, אבל באמת נראה לי שמתוקף תפקידם, הם צריכים לגבות את החיילים האלה בכל מחיר.
את אהוד ברק כבר הפסקתי להעריך מזמן, אבל כל מי שמכיר אותי יודע שאני מעריכה (אולי נכון יותר להגיד מעריצה) את הרמטכ"ל הנוכחי, ואני באמת מקווה שהוא יפעל כמו שהחיילים (במילואים, בסדיר והמלש"בים) מצפים ממנו לפעול.
קשה לי להבין איך אנשים שחיים במדינה הזאת מתנכלים כל כך לצבא שמגן עליהם. מוכנים לשמור על חיי אויב (וחלילה-אני לא מוכנה להפקיד ילדים באשר הם)- גם כשזה עומד מנגד לחיי החיילים שלנו.
ואז אני מסתכלת על האנשים האלה, על חתך האוכלוסייה של רובם ומבינה- מי שמשרת בקריה והקרבות שהוא מכיר בשירות שלו זה על האוטובוס בשעה 5, ומי שיושב בבתי הקפה של תל אביב בזמן שילדים משדרות או מקריית שמונה יושבים במקלטים ורועדים מפחד- לא יודע מה פירוש המילה רעות.
וזאת הבעיה העיקרית שלהם.
וחבל שאת זה לא מציינים בכל הביקורות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
