את מגעילה אותי.
פעם היה לי קשה להגיד את זה. אפילו לחשוב ככה נראה לי חטא בגלל החינוך שקיבלתי. אבל עכשיו אין לי בעיה להגיד את זה ליד אנשים אחרים- אני חושבת שאת בנאדם מגעיל.
אני גם חושבת שאת אגואיסטית מאוד, שחצנית, יהירה, מוכנה לדרוס אחרים כדי להגיע למטרות שלך, פזיזה וחסרת לב.
לפני כמה שנים הייתה לי תאוריה שאני קיבלתי מנה כפולה של רגש, ואת נשארת כמו איש הפח - ריקה. אפילו אמרתי לך את זה לא מזמן.
פשוט אין בך אכפתיות. וכשאני רואה את זה, אז כואב לי כפול. בעיקר כשזה נוגע ליחס שלך להורים.
זלזול שלא נראה כמותו. ועל מה? למה מי את? במה את יותר טובה מהם שאת מרשה לעצמך להתייחס אליהם ככה??
את צעירה וטיפשה, ואין לך חצי מהידע והניסיון שיש להם. ואת עדיין בטוחה שכן.
בינם לבין עצמם הם התייאשו ממך. עד לא מזמן הם עוד ניסו להשתיק את המצפון שלהם, אז השקיעו בך כסף בכמויות כדי שלפחות תסיימי לימודים בכבוד. אבל אפילו פה אכזבת אותם.
כרגע הם פשוט מקווים שהשנינות שלך תביא אותך לאנשהו- כי חוץ מזה אין בך משהו ששווה יותר מדיי.
מחכים בקוצר רוח שכבר תתגייסי (תאמיני לי שאפילו יותר ממך). אמא מתפללת בקול שהצבא אולי יישר אותך. יעשה ממך בן-אדם.
כואב לי לראות איך את מתנהגת אליהם כשאת בבית (ברגעים הבודדים האלו שאת יוצאת מהחדר - כשבדרך כלל המטרה היא לאכול/ לצאת דרך הדלת). וזה בדוגמאות הכי קטנות- כשאת נשארת עם חברות שלך להכין אוכל וזורקת הכל לאמא בכיור (שהיה ריק), כדי שתנקה בעצמה, השפחה. לך יש דברים חשובים יותר לעשות, כמו לישון. לא אכפת לך שאמא שלך מתעוררת בקושי בבוקר, גם ככה בלי יותר מדיי חשק לארגן הכל ליום העבודה, ואת- בשביל לשפר לה את ההרגשה- משאירה לה עבודה בכיור.
איך את מדברת אליהם בזלזול. כאילו שאת כל כך מוצלחת. חמודה שלי - אולי יום יבוא ותגלי את זה- אבל עם רשימה ארוכה של חברים בתיכון לא הולכים לאוניברסיטה. מקסימום למכולת. בתור קופאית.
וכשמביאים לאמא פרוסת עוגה, שהיא מחכה לה כל כך, את פשוט יושבת עם מטען של חוסר אכפתיות, ואוכלת לה את העוגה. ולא משנה לך כמה אני אזכיר לך שהיא מחכה לה- את פשוט תתני עוד ביס ותגידי באדישות "נראה לך שהיא תאכל את כל זה?!". תתפלאי, אבל כן. חבל שאת מחסלת לה את ההזדמנות בכפית. ועוד זורקת אותה על השיש והולכת להתארגן להופעה. אחרת בשביל מה אמא קמה כל בוקר אם לא כדי לנקות אחרייך?
כמובן שכשאת רוצה משהו את יודעת לתת לאבא חיבוק, לקחת לו את הכסף ולהיעלם שוב. לתת להם לנחש לאן את הולכת ב-1 בלילה. כי את יוצאת. את לא רואה את אבא יושב בסלון ומחכה לך. את לא שומעת איך בכל פעם שהוא שומע צליל בלילה, גם כשהוא כבר חצי ישן (כי הורה לא יכול לישון לגמרי עד שהוא לא ידע שהילד שלו ישן כמו שצריך), הוא קורא לך ומקווה שתעני כדי שהוא יוכל לישון באמת.
לפעמים אני חושבת שאולי אני מקנאה בך קצת. כי בלי לב הרבה יותר קל להתייחס לאנשים כמו אל חרא ולהתקדם הלאה. סך הכל, הרבה אנשים הצליחו ככה בעולם. ואז אני נזכרת שהרבה אנשים גם נפלו ככה. וכשאת דורכת על אנשים בדרך למעלה, הם לא יושיטו לך יד כשתיפלי למטה.
ואת תיפלי. אבא ואמא אולי יהיו שם כדי לעזור לך. אבל אני לא מוכנה להיות חוף המבטחים שלך, אז אל תחפשי לברוח אליי כשתצטרכי.
בשבילך הדלת שלי כבר סגורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
