אני בנאדם קשה. ואני יודעת את זה.
יש לי דרישות מאוד גבוהות של סדר וניקיון.
יש לי גם דרישות גבוהות מעצמי, ובגלל שאני עומדת בהן- אני מצפה גם מאחרים לעמוד בהן.
אנחנו לא מסתדרות כבר הרבה זמן, וביני לביני אני מודה שלא רק את אשמה כי הרי תמיד צריך שניים לטנגו...
בהתחלה באמת שהתעליתי על עצמי ועשיתי הכל בנחמדות.
כל החיים שלי (אני יודעת שזה לא כל כך הרבה כמו שנדמה לי..), חונכתי שאם אני זקוקה לעזרה, כל שעליי לעשות הוא לבקש.
בקורס על פסיכולוגיה התפתחותית למדנו שזה מבוסס על הילדות, ועל זה שכשהייתי תינוקת ובכיתי אמא שלי ניגשה אליי וכך הפנמתי שאם אקרא לעזרה- אני אקבל אותה. גם למדנו שילדים שבוכים ולא מקבלים יחס, לומדים שככה העולם ובשלב מסוים מפסיקים לבקש עזרה.
אבל 22 שנה חייתי עם העובדה שאם מישהו צריך ממני משהו- כל מה שהוא צריך לעשות זה לבקש. ואם אני רואה שמישהו צריך עזרה, מחובתי להיחלץ לעזור לו. וכל התמורה שאצפה ממנו זה שיגיד תודה ואהיה מסופקת. כי זה ידוע ש"שלח לחמך על פני המים" מספיק טוב, גם אם לא תמיד תיתקל בתוצאות מעשיך.
ופתאום הגעתי לפה, עם הידע החסר שלי (ואני לא מאשימה את ההורים שלי על שחינכו אותי ככה, כי אני יודעת שזה החינוך שאשאף לתת לילדיי), ופגשתי אותך. מההתחלה ידעתי שיש לך קשיים כלכלליים, אז לקחתי על עצמי הרבה בלי לפתוח את הפה. ההורים שלי עשו קניות לשתינו ו"שכחו" את הקבלות, כדי שנחשב רק את מה שהשארתי בחוץ וראית.
אני יודעת שכשיש מצב כלכלי לא טוב בבית אז לא נעים לדבר על זה, ובגלל זה לא לחצתי עלייך להחזיר לי את הכסף. אבל לאט לאט התחלתי לראות שאת משנוררת אותי בלי הכרה. בהתחלה אמרתי לעצמי שזו מצווה, שחובה עליי בתור בנאדם.
ולאט לאט נגמרו לי הסיבות.
נתתי לך את כל מה שהיה לי, גם אם זה אמר לוותר על דברים שתכננתי לעצמי. קניתי והעלמתי את הקבלות, כדי שלא יתווסף עלייך נטל נוסף. אפילו סיגריות קניתי לך בלי לרשום את זה בשום מקום. ואת כמובן לא ששת לעדכן את החוב שלך כלפיי.
ואבא שלי כל הזמן המשיך לטפטף לי ש"לא כולם כמונו. לא כל ההורים יכולים לעזור לילדים שלהם. לא כל הילדים למדו שכשמסתכלים לבנאדם בעיניים אסור לשקר לו, לא לכולם יש שיקולים כלכללים כאלה וכאלה..".
לאט לאט התחלתי להבין שאת לא מתכוונת להחזיר לי. כי את מתכוונת לקנות שתי חבילות סיגריות בשבוע, ושני זוגות מגפיים, ותיק מעור. וחלילה שאני אזכיר את החוב הזה ביננו. כי ברגע שזה קורה, את מתכנסת בתוך הבועה של הרחמים העצמיים שאת סוחבת איתך במיוחד לרגעים כאלה, עושה פרצוף מסכן ואומרת "מה לעשות, אין לי להחזיר לך".
"מה לעשות"? מה לעשות את אומרת לי?!?!
אל תקני סיגריות, אל תלכי להופעות סטנד אפ, אל תקני תיקים מעור (או לפחות אל תנופפי לי בפרצוף בהם!).
ואל תרדפי אחרי חברה שלי במכללה עם 2 שקל ותגידי לה מול כולם "אני לא יכולה להישאר עם חובות למישהו". כי את יכולה.
אבל את? בשלך.
יש אנשים שכל החיים שלהם רגילים לשחק את תפקיד הקורבן, גם הם כבר בני 25. וכנראה שעם כל השיחות שאני אעשה לך על זה שבתור אשת חינוך אף אחד לא ירחם עלייך, את לא תצאי מזה. כי זה מה שאת רגילה. וזה מה שנוח לך.
ואני לא אכנס פה לדרך חיים שלך שכל כך מחליאה אותי, או לדרך ההתבטאות שלך שאני ממש מתפלאת שקיבלו אותך לפה איתה.
אז בסוף נשברתי. ונשבר לי.
ואני יודעת שאם ההורים שלי היו יודעים על איך אני מתנהגת אלייך הם לא היו נותנים לי להיכנס הביתה, ואם חברות שלי מהבית ישמעו איך אני יוצאת עלייך פה מעצבים הם לא יאמינו שאני אותה אחת שיוצאת איתן בימי שישי ולא דוחפת בתור.
אבל פתאום יוצא ממני משהו אחר ממה שהייתה רגילה. ולמרות שאני מנסה להתעלות על זה קשה לי. ואני ממשיכה להגיד לעצמי שזה החינוך שקיבלת ואין לי מה לעשות נגד זה. ופרויד אמר שאחרי גיל 5 אין מה לדבר עוד על האישיות, כי היא סיימה להתעצב. אז מה נעשה איתך בגיל 25? למרות שאני ממש לא מסכימה עם פרויד, זה נראה כאילו במקרה שלך הוא ממש צודק..
עוד שבוע וזה נגמר. יאללה כבר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
