מעניין שהמילה "אֶבֶל" דומה כל כך למילה "אֲבָל". כאילו רוצים להגיד "אבל.." ולקבל אולי עוד הזדמנות.
אבל אין.
בלוויה דיברו על צדיק, אחד שבשבילו הרב הגדול שלא יוצא מהבית, בא במיוחד לדרוש בשבת בבית הכנסת.
בשבילי הוא סבא. סבא שלי.
סבא שכשהייתי צעירה היה מספר לי סיפורים מהתורה, ובסוף ימיו אנחנו הקראנו לו סיפורים.
זה תמיד כואב, ותמיד לא נעים לאבד מישהו.
ובפעם הראשונה שהחיים הפגישו אותי עם אבדן הבנתי שכשהמוות צפוי, הכאב גדול יותר על מי שנשאר בחיים.
להגיע באיחור ולראות את אמא שלי- האמא החזקה, הגיבורה, אשת החיל העולמית- כל כך שבורה, חלשה, חולה ותשושה זה מה שריסק אותי באמת.
כשאדם חולה הולך לעולמו, אתה יודע שהוקל לו, והוקל למי שטיפל בו. וזה מנחם.
אבל כשרואים את מי שנשאר אחריו הולך ודועך זה קשה. מרסק, אפילו.
ואז מבינים שאי אפשר לעשות משהו כדי לנחם אותה. איך מנחמים מישהו שאיבד את אבא שלו? איך מחזקים אותו?
ולמה ילדה בת 22 צריכה להתחנן לאמא שלה שתאכל? זה לא אמור לקרות...
מוות זה דבר נוראי, אבל כל החוקים הדתיים האלה של השבעה נוראיים גם כן.
כשאני אמות אני לא ארצה שאנשים לא יתקלחו בגללי שבוע. אני אוהבת ניקיון, וזאת תהיה דרך הרבה יותר טובה לכבד אותי בה..
את המטרות של כל השאר אני מבינה...
השבעה כבר נגמרה, והחיים ממשיכים (למרות שלפעמים קשה להבין את זה).
עכשיו רק צריך לחכות שאמא תבין את זה...
לילה טוב,
בת-אדם בהתהוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
