Another Brick in the Blog

בכיתה י"ב חשבתי שאלך לעתודה, וכל כך התלהבת מזה כי זה אומר שאחסוך לך את עלות הלימודים שכל כך פחדת שתצטרך לממן לי.

חוץ מזה אמרו לך שאני אהיה קצינה צ'יק צ'ק וכל החרטא הזה שמשכנעים בעזרתו ילדים בני 17 לדחות שירות צבאי וללכת לעתודה.

בסוף החלטתי שזה לא שווה את זה והתגייסתי כרגיל, אז נורא התאכזבת. 

למרות שלא אמרת לי את זה בפנים, אני יודעת שמאוד התגאית בי כשהלכתי לשירות קרבי.

גם כשנפלתי מהמסלול הקרבי זה היה בסדר מבחינתך. 

אבל עדיין, כל הזמן המשכת לטפטף לי כמה שזה חבל שלא הלכתי לעתודה. אז ניסית לשחד אותי בדברים גשמיים.

כואב לי שאתה כל כך לא מכיר אותי, עד שבאמת האמנת שזה יקנה אותי.

השתדלתי להתעלם ממך ויצאתי לקצונה. 

כמובן שגם פה התגאית מאוד ובאת אחריי לטקס בבה"ד 1 וגם לתרגיל ברמת הגולן.

אמא כל הזמן סיפרה לי שסיפרת לכולם בגאווה על מה שאני עושה בשירות שלי, 

אבל כשבאתי הביתה זה אף פעם לא הספיק לך.

כשסבלתי מהמפקד שלי והתעניתי מהאטימות של המערכת הצבאית, רק גינית אותי על זה שאני רגישה מדיי.

אפילו לא ניסית להבין.

כשראיתי שאני לא אוכל לשנות כלום במערכת הזאת (אני יודעת שבזמן שהייתי שיניתי לפחות את המסגרת הקטנה שלי..),

החלטתי לא ללכת עם הראש בקיר והשתחררתי.

כאן המשיך המסע של החפירות שלך על זה שאני לא יודעת מה טוב לי, ואני לא דואגת לעתיד שלי.

אז המשכתי לנשוך שפתיים והתחלתי לעבוד (בערך יומיים אחרי השחרור).

השמועות אמרו שנורא השווצת בפני החברים שלך שאני עובדת בחברה כל כך גדולה ומסודרת והתקבלתי כל כך מהר וכל כל בקלות.

אבל בבית התנהגת כאילו שזה ברור מאליו שמישהו שהשתחררה משירות צבאי תעבוד ישר אחרי שעזבה את הבקו"ם. 

בהתחלה עבדתי חמישה ימים בשבוע, אבל בגלל הפסיכומטרי שלמדתי אליו במקביל, נאלצתי לקצץ את אחוז המשרה לחצי.

במקום להגיד לי משהו בסגנון "כל הכבוד שאת בין הצעירים הבודדים שיכולים לעבוד ובמקביל ללמוד לבחינה הארורה הזאת" -

הערת לי שאני לא עובדת יותר.

אז אני מבינה שאתה דואג לעתיד שלי, ושלא יחסר לי כלום וממשיכה לסתום.

הקידום בעבודה לא אחר לבוא, ועם המשכורת שקצת גדלה, הרשיתי לעצמי לטוס לטיול של חודש לחו"ל. 

עכשיו, במקום להעריך את זה שלקחתי חל"ת ולא התפטרתי, או שטסתי רק לחודש ולא לחצי שנה- שנה כמו כולם, או אפילו איזו הערכה קטנטנה על זה שדאגתי להתקשר כמעט כל ערב הביתה- לא אמרת כלום. כמובן שעל כרטיס הטיסה שילמת, אבל בזה זה הסתיים. שום מילה טובה.

חזרתי לעבוד אחרי הטיול, אבל הרשיתי לעצמי לקחת את התקופה של החגים בתור סוג של חופש לפני העומס הצפוי.

במקום לעודד אותי קצת, לא הבנת איך זה שאני לא נשארת לעבוד דווקא בחגים, כשמשלמים יותר.

בכל מקרה, מצאתי מסלול לימודים שאהבתי. כמובן שבניגוד לכל תקוותיך (ובצורה מכוונת מאוד) הוא היה רחוק מהבית.

ואני, כמו כל ילדה טובה שחושבת על העתיד מצאתי מי שיממן את לימודיי, ואפילו ישריין לי מקום עבודה עם סיום הלימודים.

עם העניין של רחוק מהבית הסתדרת, אבל כמובן עם המקצוע שבחרתי לעצמי- לא.

איך לא הלכתי להיות מהנדסת? או עורכת דין?

פעם ניסית להבין מה המשמעות של "זה פשוט לא מושך אותי"?

כנראה שלא.

כי גם עכשיו, כשהתקבלתי לתוכנית הכי טובה, במוסד שנחשב הכי טוב בתחומו. זה לא מספיק טוב לך, כי לא תוכל לספר לחברים שלך שיש לך בת שלומדת משפטים, או הנדסה.

אבל מה לגבי בת שהלכה ללמוד מקצוע שלב-לבו זה עזרה לחלשים? לאנשים שהחברה דוחה? 

אני כבר מתחילה להפנים שכנראה אף פעם לא תודה בפניי שאתה מעריך אותי.

ואולי זה רק כי אתה לא מבין שיש, חוץ מכסף, גם משהו שנקרא ערכים.

אני חושבת שמי שמכיר אותי, יגיד שסך הכל יצאתי בסדר,

אבל אני עדיין חושבת ששיטת החינוך שלך היא גרועה.

אני.

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי "איך אני רוצה שיזכרו אותי?". לא כי יש לי נטייה להתאבד, חס וחלילה. אני אוהבת את החיים יותר ממה שאפשר לדמיין, ואני דואגת למצות ולהוציא את המיטב מכל רגע שאני יכולה. אני גם לא מעשנת, ואף פעם לא התקרבתי לסמים (ואני גם לא מתכוונת). אלכוהול מדי פעם, אבל אני לא משתכרת לעולם ואף פעם לא עושה שטויות- אני תמיד בשליטה. אפילו לצבעי מאכל ולמשקאות מוגזים אני כבר לא מתקרבת. בקיצור, אם זה היה תלוי רק בי- המוות היה רחוק ממני מרחק שנות אור. אבל למרבה הצער, לא כך המצב.

אנחנו חיים במציאות שבה אף אחד לא יודע מה ילד יום- לטוב ולרע.

אני לא רוצה שתראו אותי כבנאדם פסימי, כי אני לא. אני אחד האנשים האופטימיים שאני מכירה... אני פשוט ריאלית. עכשיו, בכל אופן.

בכל מקרה, אני סוטה מהנושא. אז היינו ב"איך אני רוצה שיזכרו אותי?". בתור הילדה שהגבירה פיזיקה ומחשבים? חנונית אולי? או שזה הופך אותי ל"איכותית",כמו שאמרו לי לא מעט?. לא זה ולא זה, לדעתי. אני לא ישבתי יומם וליל כדי להצליח במקצועות האלה... לפעמים אפילו עבדתי\יצאתי בימים שלפני המבחנים בלי לזכור שיש לי מבחן למחרת. אז את האפשרות הראשונה כבר פסלנו. אבל מה לגבי השנייה? זה שהגברתי את המקצועות האלה הופך אותי לבנאדם איכותי? אני לא חושבת. תסלחו לי מראש על מה שאני הולכת להגיד, אבל אני חושבת שכל אידיוט מסוגל להצליח בפיזיקה. וגם ב5 יחידות מתמטיקה. למה? כי אלה מקצועות שבסך הכל דורשים תרגול. ואפילו את זה לא עשיתי השנה... פשוט הכרתי את האנשים הנכונים, עם העצות הנכונות של יום לפני מבחן. באמת, זה היה יותר מזל משכל (וטפו טפו שלא יעזוב אותי...). אני לא חושבת שזה שיהיה כתוב לי בתעודת הבגרות "פיזיקה 5 יח"ל " יראה שאני אדם איכותי. כי עם כל הכבוד, יש לנו חרא של אנשים (ותסלחו לי על ההתבטאות, כן?) שלומדים איתי בקבוצה בפיזיקה בבית הספר. באמת. הסיבה היחידה שהגברתי פיזיקה, היא כדי שיהיו יותר דלתות שיהיו פתוחות לפני באוניברסיטה. פיזיקה זה כלי, כמו כל המקצועות שלמדתי ברמה של 5 יח"ל. זה דרך, זאת לא המטרה.

אז איך עוד אנשים יכולים לזכור אותי? בתור הפריקית המוזרה שהסתובבה תמיד בחבורות של הפריקים? טוב, תנו לי שנייה להיזכר...כן, זה נגמר בערך לפני חצי שנה. נכון, באמת הייתי קצת מוזרה... שקטה ומסוגרת, ולובשת רק חולצות שחורות של להקות, ועוד כל מיני דברים מוזרים. אבל זה נגמר. אני בתקופה שונה. אני כבר לא אותה אחת שהתיימרתי להיות. למדתי מאז לאהוב את הגוף שלי, ולהתלבש בצורה (הרבה יותר) נשית. ברגע שהכנסתי צבעים לארון שלי, הכנסתי גם צבעים חדשים לחיים שלי... ובזמן שהעפתי כמה מהחולצות השחורות, ומהבגדים הרחבים, העפתי גם אנשים שלא התאימו לי. התרחקתי מכל מה שחייתי בתוכו, כי כבר לא התחברתי לזה. כבר לא נהניתי להיות עם אותם אנשים, כמו שלא נהניתי יותר ללבוש חולצות של להקות. התחלתי לצחוק יותר בקול, ולצאת, ולהתחבר ממש מהר לאנשים חדשים.

אז הנה פסלנו עוד משהו שאני לא. אז איך בכל זאת יזכרו אותי? הילדה הרוחנית הזאת? זאת שמבינה באסטרולוגיה, ומאמינה בכל מיני דברים שאת חלקם לא כולם רואים? זאת שמסתכלת לפעמים קצת מעל לראשים של אנשים כדי לראות אם אפשר לגלות משהו חדש? כבר הפסקתי עם זה... אני מתרחקת יותר ויותר מדברים כאלה, אבל משאירה אצלי את הבסיס, ומשתמשת בו כשאני מרגישה צורך לפעמים...

אז איך עוד אפשר לזכור אותי? אני מניחה שמעכשיו זה איך שאני רוצה. אז אני רוצה שיזכרו את העיניים שלי, כי דרכן אפשר לקרוא אותי כמו ספר פתוח... עיניים סקרניות שמתבוננות תמיד לכל עבר כדי לנסות לקלוט את כל התמונה. עיניים שמסתכלות עמוק לתוך הבנאדם שאני מדברת איתו, תמיד דרך העיניים שלו. עיניים שמתכווצות כשאני צוחקת, ומתנפחות מהר מדיי כשאני בוכה. עיניים שאפשר לראות בהן בגרות והבנה של אדם מבוגר, ולצד זה התלהבות ותמימות של ילדה. תמימות...אני רוצה שיזכרו אותי גם בזכות התמימות...אני פשוט מאמינה לאנשים בקלות. פשוט קשה לי לחשוב שלמישהו יש אינטרס לשקר לי, גם אם זה בצחוק. כן, זה דפוק, אני יודעת, ואני מתה לתקן את זה, אבל זה קשה... בכל מקרה,אני עובדת על זה...

אני רוצה שיזכרו את הכנות שלי. היא אמנם די חדשה, אבל מאז שאימצתי אותה אליי, היא התאקלמה לא רע. אני רק צריכה להשיג לה איזה חבר...איך קוראים לו? אה, כן. טאקט. בסדר, הוא יבוא. לאט לאט. בינתיים יש את הכנות והישירות שמשגעים לפעמים אנשים סביבי... כשיבוא הטאקט זה יאזן אותם טיפה, אני מקווה...

אני רוצה שיזכרו שפיתחתי לעצמי עקרונות חזקים ועמדתי בהם. אני רוצה שיזכרו שנלחמתי עליהם בכל פעם שהיה צריך, גם אם ידעתי שיש לי הרבה להפסיד במאבק הזה...נלחמתי ונתתי הכל...

אני רוצה שיזכרו את איך שאני בתור חברה... כי החברים האמיתיים שלי הם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. אנשים שאני מוכנה לעשות בשבילם הכל, ודואגת להם כאילו הם חלק בלתי נפרד ממני עצמי. שידעו שבכיתי כשהם בכו, והתרגשתי איתם כשהם התרגשו. שיזכרו שחיכיתי איתם בקוצר רוח לחבר שיחזור מהצבא, ושקרנתי מאושר כשבישרו להם בשורה טובה. שיזכרו שלא ישנתי בלילה לפני שהן קיבלו תוצאות של בדיקות הריון, או כל דבר אחר, והייתי, כך נראה לי, במתח יותר ממה שהן היו... ושידעו שבכל שעה אני שם בשבילן, לא משנה מה...

אבל הדבר שאני הכי רוצה שאנשים יזכרו כשהם חושבים עליי, הוא החיוך שלי. אין לי חיוך יפה בצורה מיוחדת, והוא לא חושף שתי שורות של שיניים צחורות. זה פשוט חיוך, חיוך פשוט, אבל כנה. אמיתי ומאושר ומלא באהבה. כזה שמכסה חצי מהפרצוף שלי. חיוך שמלווה אותי לכל מקום בחצי שנה האחרונה. אותו אני רוצה שיזכרו כשיחשבו עליי...

כן, זהו...

אני לא רוצה שתזכרו אותי בתור פריקית, או חנונית, או רוחנית. גם לא בתור הילדה הטובה וה"איכותית". אני רוצה שתזכרו שחייתי לפי איך שטוב לי. שהקפתי את עצמי רק באנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי... שהפכתי להיות נסיכה במקומות שבהם היו רק דרקונים וחיות טרף, ושתמיד היה לי נסיך טוב לב (ולא בהכרח גם יפה תואר...) שיבוא לעזרתי... אני רוצה שיזכרו שהייתי הכי מאושרת ומלאת חיים שאני יכולה בכל רגע נתון. גם אם לא הפסקתי לקטר...:)

אני רוצה שידעו שהשגתי את כל מה שרציתי, וזה לא תמיד בא לי בקלות. שקניתי לעצמי דברים רק בכסף שהרווחתי בזיעת אפיי, וזה גם מה שיש לי בבנק. זה לא הרבה, אבל זה הכל שלי. לחלוטין.

יש לי את כל מה שאני צריכה כדי לחיות כמו ילדה נורמלית, אבל משהו עדיין מעיק לי על הלב... כמו נקודה קטנה שמזכירה לי שחלק מהלב שלי חסר, ושהוא אצל מישהו שכנראה עדיין לא פגשתי... מישהו שיוכל לבוא ולהשלים לי את החלק הזה... ואז, רק אז, אני אוכל להגיד שהחיים שלי מושלמים. 

אבל עד אז...

שיהיה לכולנו סופשבוע מהנה, ובטוח...

והכי חשוב, מלא באנשים שאנחנו אוהבים ;)

שלכם,

     בת-אדם בהתהוות.

__________________________________________________

****תזכורת לעצמי- להוסיף תמונה, ברגע שהמחשב ישתף עם זה פעולה...