בכיתה י"ב חשבתי שאלך לעתודה, וכל כך התלהבת מזה כי זה אומר שאחסוך לך את עלות הלימודים שכל כך פחדת שתצטרך לממן לי.
חוץ מזה אמרו לך שאני אהיה קצינה צ'יק צ'ק וכל החרטא הזה שמשכנעים בעזרתו ילדים בני 17 לדחות שירות צבאי וללכת לעתודה.
בסוף החלטתי שזה לא שווה את זה והתגייסתי כרגיל, אז נורא התאכזבת.
למרות שלא אמרת לי את זה בפנים, אני יודעת שמאוד התגאית בי כשהלכתי לשירות קרבי.
גם כשנפלתי מהמסלול הקרבי זה היה בסדר מבחינתך.
אבל עדיין, כל הזמן המשכת לטפטף לי כמה שזה חבל שלא הלכתי לעתודה. אז ניסית לשחד אותי בדברים גשמיים.
כואב לי שאתה כל כך לא מכיר אותי, עד שבאמת האמנת שזה יקנה אותי.
השתדלתי להתעלם ממך ויצאתי לקצונה.
כמובן שגם פה התגאית מאוד ובאת אחריי לטקס בבה"ד 1 וגם לתרגיל ברמת הגולן.
אמא כל הזמן סיפרה לי שסיפרת לכולם בגאווה על מה שאני עושה בשירות שלי,
אבל כשבאתי הביתה זה אף פעם לא הספיק לך.
כשסבלתי מהמפקד שלי והתעניתי מהאטימות של המערכת הצבאית, רק גינית אותי על זה שאני רגישה מדיי.
אפילו לא ניסית להבין.
כשראיתי שאני לא אוכל לשנות כלום במערכת הזאת (אני יודעת שבזמן שהייתי שיניתי לפחות את המסגרת הקטנה שלי..),
החלטתי לא ללכת עם הראש בקיר והשתחררתי.
כאן המשיך המסע של החפירות שלך על זה שאני לא יודעת מה טוב לי, ואני לא דואגת לעתיד שלי.
אז המשכתי לנשוך שפתיים והתחלתי לעבוד (בערך יומיים אחרי השחרור).
השמועות אמרו שנורא השווצת בפני החברים שלך שאני עובדת בחברה כל כך גדולה ומסודרת והתקבלתי כל כך מהר וכל כל בקלות.
אבל בבית התנהגת כאילו שזה ברור מאליו שמישהו שהשתחררה משירות צבאי תעבוד ישר אחרי שעזבה את הבקו"ם.
בהתחלה עבדתי חמישה ימים בשבוע, אבל בגלל הפסיכומטרי שלמדתי אליו במקביל, נאלצתי לקצץ את אחוז המשרה לחצי.
במקום להגיד לי משהו בסגנון "כל הכבוד שאת בין הצעירים הבודדים שיכולים לעבוד ובמקביל ללמוד לבחינה הארורה הזאת" -
הערת לי שאני לא עובדת יותר.
אז אני מבינה שאתה דואג לעתיד שלי, ושלא יחסר לי כלום וממשיכה לסתום.
הקידום בעבודה לא אחר לבוא, ועם המשכורת שקצת גדלה, הרשיתי לעצמי לטוס לטיול של חודש לחו"ל.
עכשיו, במקום להעריך את זה שלקחתי חל"ת ולא התפטרתי, או שטסתי רק לחודש ולא לחצי שנה- שנה כמו כולם, או אפילו איזו הערכה קטנטנה על זה שדאגתי להתקשר כמעט כל ערב הביתה- לא אמרת כלום. כמובן שעל כרטיס הטיסה שילמת, אבל בזה זה הסתיים. שום מילה טובה.
חזרתי לעבוד אחרי הטיול, אבל הרשיתי לעצמי לקחת את התקופה של החגים בתור סוג של חופש לפני העומס הצפוי.
במקום לעודד אותי קצת, לא הבנת איך זה שאני לא נשארת לעבוד דווקא בחגים, כשמשלמים יותר.
בכל מקרה, מצאתי מסלול לימודים שאהבתי. כמובן שבניגוד לכל תקוותיך (ובצורה מכוונת מאוד) הוא היה רחוק מהבית.
ואני, כמו כל ילדה טובה שחושבת על העתיד מצאתי מי שיממן את לימודיי, ואפילו ישריין לי מקום עבודה עם סיום הלימודים.
עם העניין של רחוק מהבית הסתדרת, אבל כמובן עם המקצוע שבחרתי לעצמי- לא.
איך לא הלכתי להיות מהנדסת? או עורכת דין?
פעם ניסית להבין מה המשמעות של "זה פשוט לא מושך אותי"?
כנראה שלא.
כי גם עכשיו, כשהתקבלתי לתוכנית הכי טובה, במוסד שנחשב הכי טוב בתחומו. זה לא מספיק טוב לך, כי לא תוכל לספר לחברים שלך שיש לך בת שלומדת משפטים, או הנדסה.
אבל מה לגבי בת שהלכה ללמוד מקצוע שלב-לבו זה עזרה לחלשים? לאנשים שהחברה דוחה?
אני כבר מתחילה להפנים שכנראה אף פעם לא תודה בפניי שאתה מעריך אותי.
ואולי זה רק כי אתה לא מבין שיש, חוץ מכסף, גם משהו שנקרא ערכים.
אני חושבת שמי שמכיר אותי, יגיד שסך הכל יצאתי בסדר,
אבל אני עדיין חושבת ששיטת החינוך שלך היא גרועה.
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
