Another Brick in the Blog

אני בנאדם קשה. ואני יודעת את זה. 

יש לי דרישות מאוד גבוהות של סדר וניקיון.

יש לי גם דרישות גבוהות מעצמי, ובגלל שאני עומדת בהן- אני מצפה גם מאחרים לעמוד בהן.

אנחנו לא מסתדרות כבר הרבה זמן, וביני לביני אני מודה שלא רק את אשמה כי הרי תמיד צריך שניים לטנגו...

בהתחלה באמת שהתעליתי על עצמי ועשיתי הכל בנחמדות.

כל החיים שלי (אני יודעת שזה לא כל כך הרבה כמו שנדמה לי..), חונכתי שאם אני זקוקה לעזרה, כל שעליי לעשות הוא לבקש.

בקורס על פסיכולוגיה התפתחותית למדנו שזה מבוסס על הילדות, ועל זה שכשהייתי תינוקת ובכיתי אמא שלי ניגשה אליי וכך הפנמתי שאם אקרא לעזרה- אני אקבל אותה. גם למדנו שילדים שבוכים ולא מקבלים יחס, לומדים שככה העולם ובשלב מסוים מפסיקים לבקש עזרה.

אבל 22 שנה חייתי עם העובדה שאם מישהו צריך ממני משהו- כל מה שהוא צריך לעשות זה לבקש. ואם אני רואה שמישהו צריך עזרה, מחובתי להיחלץ לעזור לו. וכל התמורה שאצפה ממנו זה שיגיד תודה ואהיה מסופקת. כי זה ידוע ש"שלח לחמך על פני המים" מספיק טוב, גם אם לא תמיד תיתקל בתוצאות מעשיך. 

ופתאום הגעתי לפה, עם הידע החסר שלי (ואני לא מאשימה את ההורים שלי על שחינכו אותי ככה, כי אני יודעת שזה החינוך שאשאף לתת לילדיי), ופגשתי אותך. מההתחלה ידעתי שיש לך קשיים כלכלליים, אז לקחתי על עצמי הרבה בלי לפתוח את הפה. ההורים שלי עשו קניות לשתינו ו"שכחו" את הקבלות, כדי שנחשב רק את מה שהשארתי בחוץ וראית. 

אני יודעת שכשיש מצב כלכלי לא טוב בבית אז לא נעים לדבר על זה, ובגלל זה לא לחצתי עלייך להחזיר לי את הכסף. אבל לאט לאט התחלתי לראות שאת משנוררת אותי בלי הכרה. בהתחלה אמרתי לעצמי שזו מצווה, שחובה עליי בתור בנאדם.

ולאט לאט נגמרו לי הסיבות.

נתתי לך את כל מה שהיה לי, גם אם זה אמר לוותר על דברים שתכננתי לעצמי. קניתי והעלמתי את הקבלות, כדי שלא יתווסף עלייך נטל נוסף. אפילו סיגריות קניתי לך בלי לרשום את זה בשום מקום. ואת כמובן לא ששת לעדכן את החוב שלך כלפיי.

ואבא שלי כל הזמן המשיך לטפטף לי ש"לא כולם כמונו. לא כל ההורים יכולים לעזור לילדים שלהם. לא כל הילדים למדו שכשמסתכלים לבנאדם בעיניים אסור לשקר לו, לא לכולם יש שיקולים כלכללים כאלה וכאלה..".

לאט לאט התחלתי להבין שאת לא מתכוונת להחזיר לי. כי את מתכוונת לקנות שתי חבילות סיגריות בשבוע, ושני זוגות מגפיים, ותיק מעור. וחלילה שאני אזכיר את החוב הזה ביננו. כי ברגע שזה קורה, את מתכנסת בתוך הבועה של הרחמים העצמיים שאת סוחבת איתך במיוחד לרגעים כאלה, עושה פרצוף מסכן ואומרת "מה לעשות, אין לי להחזיר לך". 

"מה לעשות"? מה לעשות את אומרת לי?!?!

אל תקני סיגריות, אל תלכי להופעות סטנד אפ, אל תקני תיקים מעור (או לפחות אל תנופפי לי בפרצוף בהם!). 

ואל תרדפי אחרי חברה שלי במכללה עם 2 שקל ותגידי לה מול כולם "אני לא יכולה להישאר עם חובות למישהו". כי את יכולה.

אבל את? בשלך. 

יש אנשים שכל החיים שלהם רגילים לשחק את תפקיד הקורבן, גם הם כבר בני 25. וכנראה שעם כל השיחות שאני אעשה לך על זה שבתור אשת חינוך אף אחד לא ירחם עלייך, את לא תצאי מזה. כי זה מה שאת רגילה. וזה מה שנוח לך.

ואני לא אכנס פה לדרך חיים שלך שכל כך מחליאה אותי, או לדרך ההתבטאות שלך שאני ממש מתפלאת שקיבלו אותך לפה איתה. 

אז בסוף נשברתי. ונשבר לי.

ואני יודעת שאם ההורים שלי היו יודעים על איך אני מתנהגת אלייך הם לא היו נותנים לי להיכנס הביתה, ואם חברות שלי מהבית ישמעו איך אני יוצאת עלייך פה מעצבים הם לא יאמינו שאני אותה אחת שיוצאת איתן בימי שישי ולא דוחפת בתור. 

אבל פתאום יוצא ממני משהו אחר ממה שהייתה רגילה. ולמרות שאני מנסה להתעלות על זה קשה לי. ואני ממשיכה להגיד לעצמי שזה החינוך שקיבלת ואין לי מה לעשות נגד זה. ופרויד אמר שאחרי גיל 5 אין מה לדבר עוד על האישיות, כי היא סיימה להתעצב. אז מה נעשה איתך בגיל 25? למרות שאני ממש לא מסכימה עם פרויד, זה נראה כאילו במקרה שלך הוא ממש צודק..

עוד שבוע וזה נגמר. יאללה כבר...

את מגעילה אותי.

פעם היה לי קשה להגיד את זה. אפילו לחשוב ככה נראה לי חטא בגלל החינוך שקיבלתי. אבל עכשיו אין לי בעיה להגיד את זה ליד אנשים אחרים- אני חושבת שאת בנאדם מגעיל.

אני גם חושבת שאת אגואיסטית מאוד, שחצנית, יהירה, מוכנה לדרוס אחרים כדי להגיע למטרות שלך, פזיזה וחסרת לב.

לפני כמה שנים הייתה לי תאוריה שאני קיבלתי מנה כפולה של רגש, ואת נשארת כמו איש הפח - ריקה. אפילו אמרתי לך את זה לא מזמן.

פשוט אין בך אכפתיות. וכשאני רואה את זה, אז כואב לי כפול. בעיקר כשזה נוגע ליחס שלך להורים.

זלזול שלא נראה כמותו. ועל מה? למה מי את? במה את יותר טובה מהם שאת מרשה לעצמך להתייחס אליהם ככה??

את צעירה וטיפשה, ואין לך חצי מהידע והניסיון שיש להם. ואת עדיין בטוחה שכן.

בינם לבין עצמם הם התייאשו ממך. עד לא מזמן הם עוד ניסו להשתיק את המצפון שלהם, אז השקיעו בך כסף בכמויות כדי שלפחות תסיימי לימודים בכבוד. אבל אפילו פה אכזבת אותם.

כרגע הם פשוט מקווים שהשנינות שלך תביא אותך לאנשהו- כי חוץ מזה אין בך משהו ששווה יותר מדיי.

מחכים בקוצר רוח שכבר תתגייסי (תאמיני לי שאפילו יותר ממך). אמא מתפללת בקול שהצבא אולי יישר אותך. יעשה ממך בן-אדם.

כואב לי לראות איך את מתנהגת אליהם כשאת בבית (ברגעים הבודדים האלו שאת יוצאת מהחדר - כשבדרך כלל המטרה היא לאכול/ לצאת דרך הדלת). וזה בדוגמאות הכי קטנות- כשאת נשארת עם חברות שלך להכין אוכל וזורקת הכל לאמא בכיור (שהיה ריק), כדי שתנקה בעצמה, השפחה. לך יש דברים חשובים יותר לעשות, כמו לישון. לא אכפת לך שאמא שלך מתעוררת בקושי בבוקר, גם ככה בלי יותר מדיי חשק לארגן הכל ליום העבודה, ואת- בשביל לשפר לה את ההרגשה- משאירה לה עבודה בכיור.

איך את מדברת אליהם בזלזול. כאילו שאת כל כך מוצלחת. חמודה שלי - אולי יום יבוא ותגלי את זה- אבל עם רשימה ארוכה של חברים בתיכון לא הולכים לאוניברסיטה. מקסימום למכולת. בתור קופאית. 

וכשמביאים לאמא פרוסת עוגה, שהיא מחכה לה כל כך, את פשוט יושבת עם מטען של חוסר אכפתיות, ואוכלת לה את העוגה. ולא משנה לך כמה אני אזכיר לך שהיא מחכה לה- את פשוט תתני עוד ביס ותגידי באדישות "נראה לך שהיא תאכל את כל זה?!". תתפלאי, אבל כן. חבל שאת מחסלת לה את ההזדמנות בכפית. ועוד זורקת אותה על השיש והולכת להתארגן להופעה. אחרת בשביל מה אמא קמה כל בוקר אם לא כדי לנקות אחרייך? 

כמובן שכשאת רוצה משהו את יודעת לתת לאבא חיבוק, לקחת לו את הכסף ולהיעלם שוב. לתת להם לנחש לאן את הולכת ב-1 בלילה. כי את יוצאת. את לא רואה את אבא יושב בסלון ומחכה לך. את לא שומעת איך בכל פעם שהוא שומע צליל בלילה, גם כשהוא כבר חצי ישן (כי הורה לא יכול לישון לגמרי עד שהוא לא ידע שהילד שלו ישן כמו שצריך), הוא קורא לך ומקווה שתעני כדי שהוא יוכל לישון באמת.

לפעמים אני חושבת שאולי אני מקנאה בך קצת. כי בלי לב הרבה יותר קל להתייחס לאנשים כמו אל חרא ולהתקדם הלאה. סך הכל, הרבה אנשים הצליחו ככה בעולם. ואז אני נזכרת שהרבה אנשים גם נפלו ככה. וכשאת דורכת על אנשים בדרך למעלה, הם לא יושיטו לך יד כשתיפלי למטה.

ואת תיפלי. אבא ואמא אולי יהיו שם כדי לעזור לך. אבל אני לא מוכנה להיות חוף המבטחים שלך, אז אל תחפשי לברוח אליי כשתצטרכי.

בשבילך הדלת שלי כבר סגורה.

יש כמה דברים שאני לא יכולה להגיד לך כרגע בפרצוף, ונורא חשוב לי להוציא.

כשהגעתי לגיל 3 ההורים שלי התחילו לחסוך לי כסף בקופת גמל ללימודים באוניברסיטה,

בתקופה הזאת את החלטת שאחרי הלידות מגיעה לך חופשת לידה של 9 שנים, ואת המעט כסף שבעלך הכניס הביתה בזבזת על בגדים ובשמים לעצמך.

כשהגעתי לגיל 6 אבא שלי הסביר לי על הקשר בין חיסכון עכשיו לכסף בעתיד- ונתן לי קופת חיסכון ודמי כיס.

את, לעומת זאת- חסכת על חשבון הילדים שלך ודאגת שיקבלו בגדים מילדים מבית הספר. כמובן שזה היה החיסכון היחיד שלך, כי המינוס בחשבון גדל ואיתו כמויות הנעליים והתכשיטים שלך.

בגיל 8 ההורים שלי שלחו אותי בכל שנה להתנסות בחוג או שניים, ולהחליט מה אני אוהבת. כמובן שגם ביליתי בקייטנות בקיץ.

את לא נתת לילדים שלך לצאת מהבית והפכת את הבת שלך לשחצנית וסוציומאטית מאין כמוה.

כשהגעתי לגיל 12 התחלתי לעשות בייביסיטר לילדים, לכלבים ולחתולים - כדי ללמוד על ערכו של כסף שהרווחתי בעצמי.

אצלכם נפתחה קופת גמל לבעלך, שהשקעת כמובן בסלון חדש ובריצוף חדש לכל הבית. נכון, גם את המטבח החלפת ושיפצתם את השירותים.

כשהגעתי לצבא חסכתי בכל חודש 100 שקל מהמשכורת העלובה שקיבלתי, וצירפתי אותו לחיסכון שההורים שלי פתחו לי בגיל 3.

הבן שלך לעומת זאת נכנס למינוס מזה שהוא קנה כמויות של בגדים כשיצא הביתה (מעניין איפה הוא למד את זה...).

כשאת קיבלת אותי בצורה צבועה לבית שלך, ודאגת לרכל עליי בכל פעם שסובבתי את הראש,

הבן שלך הגיע למקום שבו אמא שלי מחכה לחיבוק שלו בכל פעם שהוא נכנס ואבא שלי מנהל איתו שיחות ודיונים על מצב הכדורגל בארץ.

וכשאת - בהתנהגות חסרת תקדים- גירשת אותי מהבית שלך בתירוצים עלובים, כדי שאני לא אחגוג איתכם את סוכות,

אבא שלי שינה מסלול של טיול של 2 משפחות כדי לאסוף את הבן שלך כדי שיחגוג איתנו את פסח.

אז אישה יקרה, לפני שאת מעבירה ביקורת על החינוך שקיבלתי בבית מול כל העולם ואשתו

אני מבקשת ממך לעשות בדק בית ולראות כמה את משקיעה בעצמך, ולעומת זאת כמה מעט הקרבת למען החינוך וההתפתחות של הילדים שלך.

ואל תתפלאי כשעכשיו הם יורקים לך בפרצוף, כי הם לא למדו אף פעם אפילו מה הערך של ארוחה עם המשפחה לדבקות שלה. הם אפילו לא למדו מה זאת משפחה.