לא זוכרת אם סיפרתי וכתבתי פה על הקורס שאני עושה כבר חודשיים.
על קואוצ'ינג בטח שמעתם.
על קואצ'ינג ורוחניות ביחד אני לא בטוחה.
המילה "רוחניות" תמיד הרתיעה אותי משום מה, לא יודעת למה.
אבל אחרי הקורס הזה למדתי להתחבר לעצמי.
למדתי להכיר את עצמי. עכשיו אני יודעת מי אני.
אני לא מתיימרת להגיד שאני יודעת איך להתמודד עם כל סיטואציה בחיים, אבל אני כן מאמינה שכל סיטואציה היא השפעה ישירה של ההתנהגות שלי בעולם.
היעד המרכזי שלי בקורס היה להתחיל לדבר לאט.
אז זה לא עבד, אבל אני עדיין עובדת על זה, ומנסה להיות הרבה יותר מודעת לדיבור שלי.
אמא אומרת שלא סתם ערן [שם בדוי, כן? 
] נכנס לי לחיים.
וגם מדברים על זה כל הזמן בקורס.
העולם מלא בשפע. אבל אנחנו כ"כ תקועים בהמון דברים בחיים שלנו, ואנחנו לא פנויים לקבל את השפע הזה.
הרעיון הוא לנקות את החיים שלנו מדברים שיושבים לנו בראש ומטרידים אותנו, וככה דברים חדשים ייכנסו לנו לחיים.
אני לא מצפה שתבינו. זה דבר שאי אפשר להבין עד שלא חווים אותו.
המאמנת שלי מדהימה. בת 57. מעולם לא נפגשנו, רק דיברנו בטלפון, והחלטתי להיות כ"כ פתוחה איתה אז סיפרתי לה דברים כ"כ אישיים על עצמי.
היא הוקירה אותי כ"כ הרבה פעמים ואמרה שהראייה שלי וההבנה שלי על העולם היא ממש לא של בחורה בת 21.
הקשר שלי ושל ערן התחיל בדיבורים. נטו דיבורים, בטלפון. עוד לפני שנפגשנו.
הוא היה איתי בצבא, מפקד טירונים באחת הפלוגות כשאני הייתי בדרום, אבל מעולם לא דיברנו. למען האמת בכלל לא ידעתי מי הוא, פשוט השם משפחה שלו היה לי מוכר כי חברה שלי עבדה איתו הרבה.
כששאלתי אותה איך הוא היא ענתה במילה אחת: "אדיש".
אז דיברנו בערך 4 ימים בטלפון, שיחות עמוקות, לא סתם. כל לילה בערך שעה-שעתיים.
הופתעתי על עצמי איך אני כ"כ פתוחה עם מישהו שאני באמת לא מכירה.
הוא אמר לי שכיף לו לדבר איתי כי אני לא מכירה אותו בתור "ערן האדיש", ושסופסוף יש בחורה שלא שופטת אותו.
נפגשנו אחרי כמה ימים בשישי בצהריים בים.
היינו שם בערך 4 שעות, והיה ממש ממש כיף.
ישבנו על צוק, שכבנו על הבטן ועל הגב ולא הפסקנו להתסכל על הגלים. נכנסנו למים עד הרגליים וטיפסנו על סוכת מציל כדי להרגיש גבוהיים.
והתנשקנו, וזה הרגיש תמים כזה.
עבר עוד יום, עוד יומיים. נפגשנו שוב ושוב. דיברנו המון.
ב"דייט השלישי", אם אפשר לקרוא לזה ככה, נסענו יחד לספא.
מהר, נכון?
אבל זה לא הרגיש ככה.
הוא התלהב לראות אותי בבגד ים בג'קוזי ואני חשבתי בליבי כמה סקסי הבחור הזה.
אח"כ עברנו למסאז' [אחרי שהוא שאל אותי אם אני רוצה את המסאז' בחדרים נפרדים ועניתי שכן 
] ובאמת הייתי בטוחה שהולך להיות אונס בחדר הזה. לא ידעתי שמר-מסאז' גם אמור לדעת לי בתחת!
משם נסענו לצפון לטקס סוף קורס מפקדים, ואז קיבלתי שיחת טלפון שהרסה אותי לגמרי.
יום לפני כן עשיתי עם חברה בדיקת איידס בוועד למלחמה באיידס. סתם כי היא כבר עשתה ואמרתי לעצמי שלא יכול להזיק לעשות בדיקה בעצמי ולוודא שהכל בסדר. גם ככה לא היתה לי סיבה לדאוג.
סתם בשביל הפרוטוקול, לוקחים ממך דם פעם אחת, ועושים בו שימוש ל2 בדיקות.
הראשונה היא מהירה, שיש לה תוצאה תוך חצי שעה, והשניה עוברת לבדיקה רגילה. פעם בשבוע הם מעבירים את זה לבי"ח ואז יש תוצאות. במקרה שלי זה היה יום אחרי.
הם לא מתקשרים, אם הכל בסדר.
אליי כן התקשרו.
יש איזשהו ערך שלא תואם משהו בלה בלה בלה.
לא אמר לי כלום אבל הרגשתי שאני מתה בעוד שניה.
"אנחנו שולחים את המבחנה לבדיקה נוספת, תהיה תשובה ביום שני".
אוקיי, איך אני מעבירה 5 ימים בידיעה שאולי אני חולת איידס ונשארת שפויה?!
לא יודעת איך שרדתי את זה, אבל באמת שזה לא הטריד אותי יותר מדיי. לא הגבתי כמו שאחרים היו מגיבים. עשיתי המון "עבודה עצמית", וזה היה אחלה תירגול לשלוט על עצמי ועל מי שאני רוצה להיות בסיטואציות מסוימות בחיים שלי.
המחשבות שעברו לי בראש זה איך אני בוחרת להמשיך לחיות אם אני נשאית ואם אני בכלל בוחרת להמשיך לחיות,
ממי לעזאזל נדבקתי? זה או מארז או מליאור, כי רק איתם שכבתי מאז הבדיקה האחרונה,
זה אומר שערן ואני לא נשכב לעולם? זה אומר שהוא יעזוב אותי?
ומעבר לזה, אחרי המון שיחות עם עצמי, פשוט הבנתי שמה שצריך לקרות קורה. ואם אני צריכה להיות נשאית, אז כדאי שאני אשלים עם זה ואראה איך אני ממשיכה הלאה, כי זה המצב ואין לי דרך לשנות אותו.
ביום שני בצהריים הבחור מהוועד התקשר אליי והייתי בעבודה.
חזרתי אליו. ל2 השיחות הראשונות שלי הוא לע ענה.
הידיים רעדו לו בצורה מטורפת.
הוא ענה "היי נופר. אין לך מה לדאוג. הכל בסדר".
"הכל בסדר? אתה בטוח???"
"כן כן אין לך מה לדאוג התוצאות יצאו שליליות והכל בסדר, הסירי דאגה מליבך"
"עשית אותי למאושרת באדם כרגע!"
ישר התקשרתי לערן לספר לו על זה והוא כ"כ שמח בשבילי.
הוא היה כ"כ מתוק. כשקיבלתי את השיחת טלפון עוד בשבוע שעבר הוא נכנס באותו לילה לחפש קצת מידע על איידס ואמר שלפי מה שכתוב אינטרנט, יש 99% שהבדיקה הראשונה קובעת ובלה בלה בלה ושבאמת אין לי מה לדאוג.
בערב הרמנו לחיים והכרחתי אותו להתסכל לי בעיניים כי קיימת הידיעה שהסקס הבא שלנו הולך להיות אחד עם השניה ולא בא לי 7 שנים של סקס גרוע.
עוד לפני הבירה היינו אצלי בחדר ודיברנו המון, כהרגלינו.
כל אחד תיאר את ההרגשה שלו ואת התחושת שלו. והבנו שאנחנו מתאהבים. ביחד. עוברים ביחד את אותו התהליך, באותו זמן. עם אותו העבר המאוס של כל הדייטים, הסטוצים והמשחקים ועם אותן החששות ואותה האהבה.
יותר מאוחר הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואני עניתי שגם אני.
ישבנו על המיטה. הוא נישק אותי. הפסקתי אותו. ביקשתי רגע לחשוב.
אז חשבתי, וגם הוא ניצל את זה לחשוב.
"זהו, סיימתי".
"על מה חשבת?"
"שזה לא נראה לי הגיוני ואמיתי. אנחנו מכירים בסה"כ שבועיים. זה זרם כ"כ נכון, כ"כ אמיתי, בלי שום משחקים, כאילו למישהו למעלה זה ברור שאנחנו צריכים להיו ביחד ורק היינו צריכים שמישהו יפגיש אותנו".
בשיא הכנות, לא האמנתי עד לפני יומיים שבאמת קיים דבר כזה.
קמתי אתמול בבוקר עם חיוך.
אני מאוהבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
- Fox lady -