רק כדי להאיר

אחד הסרטים המקסימים שראיתי בחיי היה "אמלי".

הלכתי לסרט עם סלעית, מורה בבית הספר שנורא אוהבת סרטי סינמטק מהסוג הפחות מסביר פנים (קרי, סרטים אזרביג'אנים, אוזבקים וכדו'. איראן זה כבר מזמן חארטה הוליוודית מבחינתה). עדיף בשחור לבן.

רציתי נורא ללכת ל"יומנה של בריגי'ט ג'ונס" בפעם השלישית, אבל סלעית אמרה לי שכרכזת השכבה יש לה את הסמכות לפטר אותי אז שאני אזהר.

היא לעומת זאת רצתה ללכת למשהו יפני נטול צבע וחן עם הרבה חרבות ודם באפור כהה, אז איימתי בחראקירי.

העיניים של אודרי טוטו מכרזת הסרט שכנעו אותה בסוף שלמרות שזה "רק" סרט צרפתי - זה יכול להיות ספתח לא רע לסדרת החינוך שהיא מעוניינת להעניק לי לאור הבחירות הקולנועיות הפושטיות שלי.

צודקת.

אי אפשר ישר להתחיל בהארד קור סינמטקי תוצרת בוסניה הרצגובינה.

התאהבתי ב"אמלי" ובזו שגילמה אותה, אודרי טוטו.

התאהבתי ביכולת שלה להחליט שהיא משנה את החיים של האנשים סביבה ולהצליח בזה- והכל במתיקות שובת לב. מתיקות כל כך אמיתית שגם "מעשה הרשעות" שלה כלפי הבאד גאיי של הסרט, הירקן שמתעלל בנער השליחויות, הוא קסם של דבר. (היא כמובן עשתה את זה מתוך איכפתיות ודאגה לנער האומלל ולא כי היא רשעית).

שמחתי כל כך שהגיע הרגע בו לה, למי שאני מגדירה פנסאית אמיתית (אני מתיימרת להיות חיקוי זול דובר עברית), היה מי שהאיר ושינה את חייה לאחר שדאגה לאנשים סביבה.

מלבד בחירתו של ליאם ניסן לתפקיד אוסקר שינדלר, לא מצאתי עוד ליהוק כל כך מוצלח של שחקן לתפקיד קולנועי. לא משנה כמה תפקידים יהיו לאודרי טוטו בהמשך הקריירה שלה- בשבילי היא תמיד תהיה אמלי.

גם פס הקול מוסיף קסם לסרט הזה ולאחרונה אני מוצאת את עצמי מאזינה לו שוב ושוב. בעיקר לרצועת המוסיקה השניה.

עשיתי פעם תרגיל האזנה לקבוצת תלמידות והשמעתי את הנעימה הזאת. רובן חשבו שהיא מתארת חדווה ועליצות מסויימת. אולי גם תקווה.

דווקא לנעימה הזאת קוראים באופן מפתיע "הימים העצובים".

קחו, תטעמו קצת, מי שירצה את הנעימה כולה - מוזמן לבקש. אשגר במייל:

Les Jours Tristes 

(ותודה לתראזי על ההנחיות להבאת הקישור).

למה נזכרתי בזה?

ראיתי אתמול את הדי וי די. מי שלא ראה את אודרי טוטו בקטעי הפיספוסים- לא ראה מתיקות מימיו.

והקשבתי לימים העצובים.

*

איש נעלם שלי,

אתה יודע שזו הנעימה שלנו, נכון? כמו הרבה קטעי מוסיקה אחרים שאני בוחרת לנו מידי פעם. כמו הרבה העדפות מוסיקליות שמכניסות אותי למצב החולמנות שהפך להיות טבעי לי לאחרונה.

ימים עצובים? לא בטוחה. לאחרונה אני שומעת שם בעיקר את האקורדים של התקווה.

אוהבת אותך, נעלם שלי.

*

סלעית לא ממש הצליחה איתי, אגב.

בקולנוע לב אלרם היו אלמודובר אחד, שניים צרפתיים, קוריאני וישראלי.

בחרתי את "בריג'יט ג'ונס עובדות החיים".

פורים שמח ומלא תקווה.