רק כדי להאיר

(או "למה איילה אליגולא לא התקדמה במעלות השלבים בתחרות כוכב נולד?")

אהלן.

הבלוג הזה נכתב, תאמינו או לא, ע"י בחורה מאותגרת משקלית. היטיב להגדיר את זה בחור שיצא לי להתכתב איתו וירטואלית לפני כשנתיים וכשנודע לו שאני רחוקה מלהיות דוגמנית הבית של פוקס הפטיר: "נו, זה היה טוב מכדי להיות אמיתי. את בסך הכל בחורה חכמה, שנונה וזורמת. הפאק היה חייב לבוא לידי ביטוי איפשהו".

לא לכעוס עליו. הוא חבר טוב מאוד. גם אז היה כזה ומתוך הקשר שלנו הרשה לעצמו להיות מנוול חסר רגש בסיסי של אמפתיה (שומע? אדיוט...)

במירוץ אחר ההינומה יש משקל למספר דברים. יש משקל בעיקר לעניין המשקל. ההבנה הזאת חילחלה לתודעתי מאוחר מדי למרות שבענייני דיאטה אף פעם אין "מאוחר מדי". מילאתי פי מים ומקררי בקולורבי ועבדתי על שינוי מצב הצבירה שלי. זה הצליח לתקופה נחמדה של ארבע שנים בהן השלתי עשרות קילוגרמים. התחילו איתי ברחוב (סוף סוף לא בדואים שמציעים מוהר כמשקל הכלה. הייתי שוה 150 כבשים), לאחר תקופה שוממת - גם חברותי לסטאטוס פתאום הציעו לי את "האח של בן הדוד של האקס שלהן". המציאות הייתה מתוקה כמו קפה עם פעמיים סוכרזית והחיים נראו מקסימים כפרסומת " AFTER& BEFORE" בסטודיו סי.

ממרומי משקלי הנמוך התחלתי להיות מסיונרית לענייני דיאטה שאפילו סוזן פאוטר הייתה מתקנאת. באחד הדיונים שלי עם חברה בעלת שכבת בידוד מכובדת טענתי בלהט "עם שמנות לא מתחילים!"

"סליחה?" ענתה חברתי "את לא מכירה בחורות מלאות שהתחתנו?"

"לא אמרתי שלא מתחתנים איתן. אמרתי שלא מתחילים איתן!" פסקתי בידענות והוספתי "ואם כבר מגיעים לחתונה, מי רוצה להראות הלויתן של אחרית הימים ולסכן את האורחים בחתונה כשתפזז על רחבת הריקודים?"

חברתי לא ממש השיבה לי, רק אמרה שכבר לא בונים מפל קל או משהו.

אחרי שנה וחצי עמדה מאושרת תחת החופה עם בעלה פלוס עשרים וחמישה קילו (וזה כי היא הספיקה להוריד שנים עשר "בשביל התמונות") ואני אכלתי את הלב.

"נו" שאלה אותי חברה משותפת אחרת כשראתה אותי מוותרת על הבורקס ומכרסמת בפנים מהורהרות גזר כבוש "התיאוריה שלך על דיאטות וזוגיות לא בדיוק מוכיחה את עצמה"

"אוי, 'פגרת... יש אנשים עם פטיש לשמנות, את לא יודעת? אז היה לה מזל והיא נפלה על אחד כזה. עכשיו קומי לרקוד. זה מאתיים קלוריות מינימום לשרוף".

כי ככה זה.

לאהוב שמנות הפך להיות פ'טיש. סוג של סטיה.

פעם הייתי אומרת את זה במרירות. היום אני עצמי יודעת שכשמציעים לי בחור ומציינים שהוא "קצת מלא" אני מתאפקת מלשאול "כמה מלא?" כדי שלא ירימו גבה מוכיחה.

מהיכרותי עם תחום ההיכרויות: "קצת מלא"= שמן, "ממוצע"= מלא "שמן"- אין דבר כזה.

לא אחת התחשק לי לסטור לעצמי לאור ההיפוקרטיות. "מה קורה, הא? כשאת בצד האומלל של המתרס את מצווחת כנגד הצביעות ועכשיו, כשאת יחסית בסדר את עצמך לא מסוגלת לראות מבעד לשכבת השומן של העומד מנגד?"

האמת היא שגם כשמנה לא יכולתי לראות מבעד לשכבת השומן של העומד מנגד (גם של הדמות שעמדה מנגד, בראי)- אבל אז לא העזתי לומר דבר כי... נו, באמת... את בעצמך פרה, מה לך כי תליני?

ואז שמנתי.

כמעט הכל.

*

"כוכב נולד" זה דבר נוסף מהדברים שמזגה, הכהנת הגדולה, מיכרה אותי אליהם. אתם יכולים להרגע, לא מדובר במשהו פאתולוגי למרות שהיא זוממת לקחת אותי איתה לניצנים. מצד שני, לכו תדעו, אולי אם תתעמקו במסך הטלויזיה תראו מתחת לפנס איזו משולהבת הצווחת "יודה סעדו, תעשה לי תאומים!"

טלויזיה אמנם מוסיפה עשרה קילו אבל בזמן האחרון אני די בסדר אז אקח את הסיכון :)

אחת המתחרות בשלבים הראשונים הייתה בחורה בשם איילה אליגולה. לא צריך להיות מבין גדול במוסיקה בשביל להבחין בקול הענק של הבחורה הזאת. מול כל השחורדיניות עם הקולות המתפנקים והילדותיים, ליד כל המתלהבניות הראויות יותר לפסטיבל שירי פעוטות, עמדה היא, עם נוכחות קולית כבירה, עוצמות ווקאליות נדירות. וירטואוזית אמיתית.

דא עקא, הנוכחות הפיזית שלה הייתה גדולה כמעט כמו הקול שלה.

היא אמנם נכנסה לכוכב נולד אבל נפלה די בהתחלה.

למה?

כי ויזואלית זה לא עובר.

באמריקן איידול (או אוסטרלייאן איידול או בריטיש איידול), שהוא המקבילה הלועזית לכוכב נולד, זכה לפני כשנה אינסטלטור שמנמוך, מחוטט פנים ומכוער. כששמעתי את קולו עצמתי עיניים ודמיינתי בחור יפהפה ואז פקחתי אותן והמציאות הכתה בי.

מצד אחד, כאחת שהייתה רב חייה בצד של ליכלוכית, הייתי מאושרת מסיפור הסינדרלה הזה. מצד שני, רציתי אותו יפה ומושלם.

אני עומדת נבוכה למדי נוכח האמביוולנטיות הזאת. אני גם לא ממש יודעת להסביר אותה. אולי אפשר להסתפק בתירוץ היחיד: בבני אדם עסקינן. ככאלה, קשה לנו לראות לנפש בשלבים הראשונים. מאחר ואנו מתבוננים במוחשי שנמצא מולנו- אנחנו מחפשים את היפה והאסתטי.

*

היום אני בסדר. גם די שלמה עם עצמי בניגוד לתקופה בה הבטתי במראה רק כשהייתי מוכרחה וגם זה מהצוואר ומעלה.

זכורה לי שיחה משעשעת עם איזו אחת, מכורה לכוכב נולד, שכשאמרתי לה שבעבר שקלתי כמאה שלושים קילו, במקום לצנוח לרצפה מההלם שאלה בפשטות: "על איזה גובה?"

לא מצליחים להשאיר אותי שותקת כשמדברים בעניינים סגוליים כמשקל אבל לאחר כמה שניות הלם מצאתי את עצמי צוחקת כפי שמעולם לא צחקתי.

(מזגה, אני אוהבת אותך!)

והיום...

היום, כמו שאמרתי,  אני בסדר. תודה-תודה לאל.

ויודעת כמה זה קשה וכמה דברים עלולים להשתנות ומתפללת שהאושר שלי- לא יהיה תלוי בזה ובכל זאת, שלא אמצא את עצמי במצבים האיומים מן העבר.

הפוסט הזה ארוך מספיק, אז רק אבטיח לכם שבהזדמנות אצרף מאמר שכתבתי פעם, כתשובה לשאלת בעל מדור בעיתון "מקור ראשון". המדור כונה "לא כלה דרכנו" ודיבר בענייני פנויים פנויות. בשבוע שהתייחס המדור לעניינים ויזואליים התבקשתי להציג את עמדתי. אביא אותה בזמן הקרוב בעזרת ה'.

ואי אפשר בלי יישר כח גדול לצ'יף צ'יפנו. כמה שהוא היה חתיך קודם- עכשיו הוא גם חתיך שהגיע למשקל היעד. כולם ביחד: כי הוא בחור כא-רז כי הוא בחור כא-רז כי הוא בחור כא-א-רז, כולנו פה אחד!