דרכים

נעים להכיר.

אני גל צונאמי, סערת אדם.

אני חצי נורמלית וחצי משוגעת, ומכאן נובעות כל הבעיות שלי.

כי לולא הייתי חצי נורמלית לא הייתי שואלת כל כך הרבה שאלות, לא הייתי תוהה מדוע אני לא בסדר.

אבל לולא הייתי חצי משוגעת לא הייתי צריכה לשאול את השאלות הללו בכלל. 

ניסיתי. ניסיתי ממש לאמץ את החצי הנורמלי. אז הלכתי ולמדתי והוצאתי תואר. מסתבר שבמבחנים מנורמלים אני לא רעה בכלל. אני אפילו יכולה להיות טובה בלהיות נורמלית, לו רק אפסיק להיות חצי משוגעת (אבל זה כל הקסם... ?). אפילו מצאתי עבודה. עבודה לא רעה, שנתנה מקום נרחב לבטא את החצי המשוגע.

לא מספיק, כנראה.

אז עזבתי. אחרי שלוש שנים. ומשכתי את התואר כמה שיכלתי. אבל אני לא באמת מסוגלת להישאר במקום אחד. אני לא מסוגלת לאהוב אנשים ליותר מדי זמן. אני תמיד רוצה דברים אחרים. אם זה טוב - בא לי רע, אם זה רע - אני בורחת ל"מקום שכולו טוב", אבל גם הוא נמאס עלי מהר.

כנ"ל עם גברים. בעיות-האבוש שלי התגברו מזמן על היכולת שלי לשפוט גברים כפי שהם.

לכן החלטתי להפסיק. לעצור הכל.

עם גברים זה קל. אני כבר הרבה מאוד זמן משתדלת לשמור מרחק. כל כך משתדלת שהתחלתי ממש לפחד. כל רגע אינטימי מעיף אותי למרחק כל כך גדול שאני לא מצליחה להחליט מתי זה כן בסדר להתקרב. אז אני לבד כבר שלוש שנים בערך. כן, כולל סקס. אין לי כזה. זה מתסכל. אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי שיתכן וזה לטובה. שאולי הפעם הבאה תהיה מחבקת, מחזקת ואמיתית.

מה שמפחיד הוא שלא הצלחתי להפסיק להיות כזאת פלרטטנית, ככה שאני שורפת גשרים על ימין ועל שמאל. ושאני לא מצליחה באמת לשפוט יותר טוב, אני פשוט שופטת את כולם לשלילה.

-חרא-

אז למה אני אומרת שעם גברים זה קל?

כי עם העבודה זה היה יותר קשה. להפסיק לעבוד כדי להבין מי אני ומה אני רוצה מעצמי, בגילי המופלג (26 ממש עוד רגע) שבו לא חוזרים אל ההורים מהדירה השכורה, אלא מתקדמים רחוק מהם. זה נורא במיוחד כי גם כאן אני באותו מצב. אני לא באמת שופטת יותר טוב. אני לא באמת מבינה יותר טוב את התשובות לשאלות האלו שלי. אני רק תקועה. 

אז אין לי כסף, אין לי עבודה, אין לי חבר, אין לי תכנונים לעתיד.

אני גרה אצל אמא שלי בעיר שאני לא מכירה בה אף אחד חוץ מאת הים. אני עדיין לא מרגישה יותר יפה, או יותר מסוגלת, או יותר טובה. 

והחצי המשוגע שלי עדיין אומר שכל המצב הזה בסדר לגמרי. הוא אומר שאני צריכה עוד זמן, שהדברים יגיעו. שאולי מתוך השגעון אני אצליח ליצור משהו טוב. אולי איזה שיר חדש. אם כבר להיות משוגעת ולהרוס את כל הקשרים והדרכים, לפחות להיות מוזיקאית ולהוציא מזה משהו...

עכשיו נשאר לו רק לשכנע את החצי השני להפסיק לשגע אותי עם השאלות, להפסיק לדחוק בי להתחיל שוב עם המסלולים המוכרים. אני אצליח כנורמלית. אין לי ספק בזה. אני אוכל למצוא עבודה בינונית לתפארת וחבר בינוני שיהיה ממש חמוד ובכל זאת אני אחלום על אחרים, אני אולי אפילו אתחתן למרות שאני לא מאמינה במוסד הזה, כי ככה עושים... וזה יכול להיות בסדר גמור. אם רק החצי השני שלי יכנע.

אבל אני רוצה עוד טיפה, עוד קצת זמן לנסות להיות אחרת. למצות את הפוטנציאל, מה שזה לא אומר. והזמן לא מחכה לי. הלוואי שיכולתי פשוט לבחור דרך אחת ולהתמסר אליה וללכת בה בלי שאלות ובלי עכבות...