| |
אורי סבח והסוכנויות
עורך טקסטים ביום, מלהג על תיזות לא גמורות בלילה |
| 2/2007
טוב, הגיע הזמן לגמור עם העסק הזה אחת ולתמיד
לפני כמה ימים ראיתי בלוג שסיפר על משחק התיוגים-סימונים שמסתובב פה לאחרונה. הרעיון פשוט: כל מי ש"מסומן" צריך לכתוב חמישה דברים שלא יודעים עליו, או שקוראיו לא יודעים עליו. הוא צריך גם "לסמן" חמישה בלוגים אחרים שאמורים לעשות את אותו הדבר. בארץ זה התחיל כנראה כאן, ואני נדבקתי מאנשי לחץ חברתי.
האמת היא שאני לא חייב לכם ולהם שום דבר. ושום לחץ חברתי לא יעזור. מגיל צעיר לא אהבתי משחקי "אמת או חובה" (אופס, פספסתי "סוד" אחד). לא באמת הבנתי מה הרעיון: אם זה סוד - אני לא אמור לגלות אותו בכל מקרה. ואם זה לא סוד - אז מה כל הקטע?
אז קודם כל, לא חייבים לגלות סודות כמוסים. אפשר פשוט לספר קצת אנקדוטות מעניינות מן העבר, כמו למשל ש:(1) היה לי זקן במשך רוב שנות שירותי הצבאי, אבל אין לי תמונות מאותה תקופה כדי להוכיח את זה, לפחות לא תמונות שאני מודע לקיומן (על זה אני לא מוותר, זה טוב מדי).
משם אפשר לעבור לפרטים מטרידים אם כי טריוויאלים משהו. כך למשל: (2) אני נוהג להציץ באופן די אובססיווי במסך הסטטיסטיקות של eMule כל כמה דקות. אני מניח שזה קשור לעובדה שיש לי הפרעת OCD כלשהי, המתבטאת בצורך עז לסדר את החיים, המחשבות, ושאר דברים ברשימות ליניאריות משורשרות. בכלל, גרפים עושים לי את זה כמעט תמיד, בעוד שמלים יכולות להיות כל כך ריקניות.
כמו שאתם רואים, קצב ההורדות ירד באופן חד, בעוד שקצב ההעלאות נשאר קבוע למדי
אבל נראה לי הרבה יותר מהנה להיפטר מכמה סודות שנראו פעם גדולים נורא, בעוד שממרחק השנים הכל נראה אחרת. מרוב שלא דיברת על זה כל כך הרבה זמן, הסוד מתנפח ומתנפח, אבל בעצם מה יש מאחורי החותמת "סודי ביותר" (המספר הקורסי שלי היה 24)?
אז הנה כמה סודות שהחלטתי לשדרג כלפי מטה את רמת הסיווג שלהם:
(3) כשהייתי ילד קטן, כתה א' בערך, הצתתי שני עצים/שיחים (בשתי הזדמנויות שונות), ומיד רצתי לספר לאמא שלי ש"יש שריפה". אני חושד בה שהיא הבינה שהילד שלה פירומן, אבל לא רצתה לנפח את העסק. מאז הבנתי שהפשע לא משתלם - אפילו עונש ראוי לא קיבלתי. אני עדיין אוהב לראות מדורות, פחות להצית אותן.
(4) בשנת 2002 הצבעתי בבחירות לראשות עיריית ירושלים לאורי לופוליאנסקי. היו כל מיני סיבות מופרכות לכך, חבר שלי שכתב באותה תקופה ב"כל העיר" אפילו עשה כתבה על שמאלנים יפי-נפש שמתכוונים להצביע למועמד החרדי. אני לא מתגאה על הבחירה הזו, אבל מצד שני, יש נימוק אחד שעדיין מוכיח שצדקתי: אחיו הגדול היה מנהל קרקס. בחיי, אני כמעט בטוח בפרט הזה.
(5) בדצמבר 2003 שהיתי חמישה ימים במחלקה סגורה בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל. שלא מרצוני. תתפלאו כמה משוגעים מסתובבים חופשי ברחובות...
טוב, אני מזמין את החברים מהבצה, למרות שאני זוכר שהם שיחקו כבר פעם במשחק דומה, את היושב על הספסל שבשדרה, את תום, את יניב בעל דרך ארץ, ואת דן תורן. תמיד שווה לנסות, לא?
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: